עודד קוטלר גורף את פרס המשחק בפסטיבל קאן 1967 עבור הופעתו ב"שלושה ימים וילד"

אורי זוהר
  • דירוג

בפסטיבל קאן ה-20, שנערך בשלהי אפריל ובתחילת מאי 1967, השתתף בתחרות הרשמית סרט ישראלי: “שלושה ימים וילד” של אורי זהר, שנוצר על פי סיפור קצר של א. ב. יהושע. העלילה מציגה שלושה ימים בחופשת הקיץ של אלי (עודד קוטלר), מורה למתימטיקה יוצא קיבוץ החי בירושלים. האקסית שלו מימי הקיבוץ ובעלה החליטו לעזוב גם הם את הקיבוץ, וכעת הם טרודים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה העברית. לכן הם מבקשים מאלי להשגיח על בנם הקטן, שי (שי אושרוב).
“שלושה ימים וילד” התקבל יפה בקאן, וקוטלר נהנה ממנעמיה של עיר הנופש הצרפתית. כעבור שלושה ימים חזר ארצה. את הבשורה על זכייתו בפרס השחקן המצטיין קיבל במקום מפתיע במיוחד: “ביום שישי בערב נסעתי לחיפה כדי לשחק בהצגה ‘מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים’, שאותה גם ביימתי. בדרך עצרנו בבית קפה בתחנת דלק בבנימינה, שבו נהגו לעצור ולהתרענן אנשי התיאטרון”, משחזר קוטלר. “שתינו קפה ואכלנו בלינצ’סים נהדרים. רק אלכס אנסקי, ששיחק איתי בהצגה, לא הצטרף אלינו – הוא נשאר במונית והקשיב למהדורת החדשות של קול ישראל בשבע בערב. פתאום שמענו את אלכס צועק: ‘עודד, עודד, שמעת את החדשות? זכית בפרס השחקן בקאן’. כל יושבי בית הקפה, כולל הצמד הקומי דז’יגאן ושומאכר, הרימו כוסית לכבוד הזכייה.
“הרגשתי מבולבל, איך זה יכול להיות שאני פה בבנימינה בעודי זוכה בקאן? פשוט אנשי הפסטיבל שמרו בסוד את הזכייה ולא הודיעו לי לחזור לפסטיבל, כמו שנהוג כיום. כשהגענו לחיפה הקהל באולם חיכה לי עם פרחים. אחרי ההצגה חזרנו לתל־אביב היישר למסיבה שערכו לכבודי במועדון של פדריקה. היה שמחה וששון. כעבור ימים אחדים, אורי זהר והמפיק אמציה חיוני, שנשארו בקאן והשתתפו בטקס, חזרו לארץ והביאו לי תעודה, פסלון קטן וחפתים מזהב שקיבלו המנצחים. הימים היו ימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, והזכייה רוממה את מצב הרוח בארץ בצורה בלתי רגילה”.
בדרך לזכייה ההיסטורית גבר קוטלר על שחקנים מוערכים ונחשבים דוגמת דירק בוגרד (“התאונה”) ודייוויד המינגס (“יצרים”). אורי זהר אמר אז ל”ידיעות אחרונות”: “למעשה לא ביימתי את עודד בסרט. נכון יותר להגיד שאמרתי לו רק מה לא לעשות. יש לו כישרון גדול, והוא עשה תפקיד מצוין למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בתפקיד המסובך כל כך”. קוטלר, מצדו, הסביר: “השופטים זיהו בדמות שלי מישהו שהוא לא הישראלי הסטריאוטיפי. היה להם בראש דימוי אחר על הישראלים. הם הופתעו מדיוקן של גבר ישראלי חדש, שמתנהג שונה מהצפוי ולא מגלם חייל, במיוחד על רקע המצב הבטחוני באותה תקופה. הם לא תיארו דמות כזאת מורכבת, שיכלה להיות גם בריטית, גרמנית או צרפתית: אלי אוהב ואכזרי לילד בעת ובעונה אחת – הוא רוצה לנקום בילד מאחר והוא עדיין נושא את עלבון הנטישה של אם הילד”.
קוטלר גאה במיוחד בסצנה שבה ההורים של שי משאירים אצלו את הילד. “הילד מרגיש נטוש, ואני צריך להתחבב עליו. המציאות הלמה את הסיטואציה של הסרט – שני זרים שיוצרים ידידות תוך סצנה אחת. שי היה אז בן שלוש וחצי, ותוך כדי הצילומים הוא היה צריך להכיר אותי, ממש כמו בעלילה. שי היה ילד רגיש ומיוחד, וניסיתי לשעשע אותו. לא היו פה הרבה טקסטים כתובים מראש – אִלתרתי כל הזמן. כל טייק יצא קצת אחרת”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds