אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

"לפרק את אבא" - יצירתו של אסי דיין מבעד לעיני בנו, ליאור דיין

בעריכת: ליאור דיין
  • דירוג

אבא יקר,

הנה הגיע הרגע שבו עלי לפרק אותך ל-8 סצנות. וזה אומר שאתה כבר ממש מת. הרי תהליך המוות כולל כמה שלבים של פירוק. זה מתחיל בפירוק התאים בגוף האדם של ה"נפטר", בעזרתם האדיבה של יותר מ-100 טריליון אנזימים וחיידקים שמזרזים את המלאכה וגומרים אותה בשמונה־תשעה חודשים, תלוי בגודלו הפיזי של ה"נפטר". אחר כך מגיע הפירוק השני, שבמסגרתו במשך כמה שנים טובות אתה הופך למין "בופה פתוח", ומה שנותר ממך נהיה מזון לזוחלים, תולעים ופטריות משונות. לאחר מכן מגיע השלב שבו מפרקים אותך ל"ספיישל סרטי אסי דיין" ב-yes קולנוע ישראלי ביום השנה למותך. ואז מגיע השלב הסופי, שבו מפרקים אותך לסצנות־סצנות במסגרת אתר ארכיון הסרטים הישראלי. וכשזה קורה, זה אומר שאתה מת באופן הכי נחרץ, הכי סופי, שאפשר. מכאן איש כבר לא חזר.

אני חייב לומר שיש משהו משעשע בלפרק אותך לסצנות, מאחר שגם אני, בעצם, סוג של סצנה. אני עצמי הרי תוצר של הקולנוע הישראלי. בעצם, אני חייב את קיומי לקולנוע הישראלי. בראשית היה תסריט בשם "מלך ליום אחד". אחר כך ליהוקים (עם ליהוק מרכזי ודי גורלי של התפקיד הנשי הראשי), צילומים, עריכות, ובאחרית הגיעו היציאה לאקרנים, 213 אלף איש בקופות וילד אחד בלונדיני בבית החולים אסף הרופא – אני. אלמלא סיפור האהבה שנרקם בין הטייקים בינך לבין אמי, קרוליין לנגפורד, ששיחקה בתפקיד הראשי, אני לא הייתי כאן עכשיו. בקיצור, אני לא יכול להתכחש לעצם העובדה שגבי עמרני הוא חלק מביאתי לעולם.

בתור תוצר של הקולנוע הישראלי נועדתי ללוות אותך מהצד ולצפות בהתפתחותך כקולנוען – שהיא, במובן מסוים, גם התפתחותו של הקולנוע הישראלי כולו. ודאי כשאורי קליין, מבקר הקולנוע הבכיר של עיתון "הארץ", מכתיר את "החיים על פי אגפא" כסרט שהוא "בו בזמן סיכום של הקולנוע שקדם לו וגם יצירה שמבשרת את הקולנוע שיתפתח בהמשך לה". נקודת מפנה בתולדות הקולנוע הישראלי, ציון דרך.

הייתי שם על הסט, מ"אגפא" ועד "ד"ר פומרנץ", ואפילו עוד לפני הסט, בתהליך הכתיבה. הבטתי בך יושב ומקליד בלילות מילים שהפכו למשפטים, ואז לרפליקות בלתי נשכחות, וידעתי שתכף יגיע הרגע שבו תגיד את מה שאתה תמיד אומר כשאתה מסיים לכתוב תסריט של סרט חדש: "אני כבר ראיתי את הסרט אצלי בראש, עכשיו מתחיל החלק המעצבן, לצלם אותו".

הייתי ילד סטים קלאסי. עמדתי בצד והבטתי בך בין ה"אקשן" ל"קאט", סרט אחרי סרט, מצלם בטייק אחד, מקסימום שניים, ובמקרה ממש נדיר – שלושה. אנשים על הסט היו תמיד נדהמים מזה. "מאיפה יש לך את הביטחון הזה לצלם בטייק אחד?", שאלו אותך. ולמרות שעל הסט לא ממש היית עונה (כי היית מרוכז בניהול כל האירוע הזה שנקרא "צילומים"), אני ידעתי טוב מאוד מדוע אתה מצלם ככה. זה לא הגיע מביטחון כפי שזה הגיע מתפיסת עולם שאומרת שהתסריט, הסיפור, הם הדבר החשוב ביותר, והמצלמה והמסך הם הביורוקרטיה הנדרשת בשביל להעביר אותם אל הצופה. וביורוקרטיה עושים מהר.

פעם אמרת לי שהיית מעדיף – פי מיליון – להיות סופר במקום קולנוען, לדבר בפרוזה ולא ברזולוציה ובזום אין ואאוט, אבל איכשהו בגיל 21 התגלגלת אל עולם הקולנוע ונשארת שם. ואמנם סחבת איתך תחושת החמצה תמידית על הסופר שהיית אמור להיות, אבל אני תמיד ידעתי שיש לי אבא שמצלם קולנוע בפרוזה. היית משורר של פריימים והעברת בסרטים שלך חוויה שהיא הרבה מעבר לפופקורן ענק פלוס שתייה ב-39.90 ומקרן שמשגר את הסרט אל מסך הקולנוע במהירות של 24 תמונות בשנייה, ומערכת שמע בסראונד.

היית אבא שלי ושל 14 סרטים עלילתיים באורך מלא שהפכו את הנוף הקולנועי הארצישראלי להרבה יותר מגוון ומעניין. וכעת הגיע הרגע לפרק אותך ואותם לסצנות נבחרות. זהו זה, הגיע הרגע אבא יקר. שיהיה פירוק נעים.

שלך,
ליאור

ליאור דיין
ליאור דיין (נ' 1983) הוא סופר ועיתונאי, בעל טור שבועי בעיתון "מעריב – סופהשבוע" (ובמקביל כותב כתבות מגזין ומאמרים פובליציסטיים לשאר חלקי העיתון). בעבר כתב ב"מעריב", "וואלה", "העיר" ו"הארץ". כמו כן השתתף בפרויקטים שונים בטלוויזיה, ביניהם "מחוברים פלוס" (הוט), "שיחת היום" (רשת) ועוד. ב-2012 יצא ספרו הראשון, "אנשים מעדיפים לטבוע בים" (הוצאת פן וידיעות ספרים). בספטמבר 2020 עלתה בהוט סדרת הדרמה "נורמלי" שיצר דיין עם אסף קורמן, המבוססת על אירועים בחייו האישיים. הסדרה נבחרה להשתתף בפסטיבל Series Mania במסגרת הפנורמה הבינלאומית, כמו גם בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בג'נבה (GIFF).