סצנת הבכי והקלוז־אפ של סמדר קילצ'ינסקי ב"החיים על פי אגפא"

אסי דיין
  • דירוג

בתור ילד שגדל על סטים של סרטי אסי דיין – המכונה בפי “אבא” – אני יודע כמה רגיש היה אבי לפעולה המכונה “קלוז־אפ”. הקלוז־אפ הוא אירוע די נדיר בסרטיו. הוא מיעט להשתמש בכלי הזה. הוא אפילו הסביר לי את זה פעם: “הדבר הקשה ביותר והחשוב ביותר לצילום זה קלוז־אפ. זה קשה גם מצד הבימוי, ובעיקר מצד הכתיבה, כי בתור כותב אתה אמור לכתוב דברים שיצדיקו את כל הקִרבה האדירה הזו של מסך ענקי וראש שמדבר אליך, והוא צריך לדבר אליך בצבעים וצורה ונוכחות אדירה, לכן אני די נזהר בדבר הזה” (מובן שהיה משעשע לשמוע אותו מציין את העובדה שהוא “נזהר”, מכיוון שכאדם הוא היה בלתי זהיר באופן עקרוני, יסודי ועקבי למדי).

בכל אופן, מתוך אותם קלוז־אפים מוקפדים ובודדים שהופיעו בסרטיו, אני חושב שהקלוז־אפ ב”החיים על פי אגפא” שבו המצלמה מתקרבת לאט־לאט, בעדינות מופלאה, כאילו היא הולכת על קצות האצבעות, היישר אל פניה של דניאלה (הלא היא סמדר קילצ’ינסקי) בזמן שצ’רניאק מזמר לה את השיר שנושא את שמה, הוא רגע שמצדיק בהחלט את “כל הקִרבה האדירה הזו”. בסרט עצמו, הקלוז־אפ הזה מגיע מיד אחרי שצ’רניאק מסביר שאת השיר הבא הוא כתב לדניאלה בתור מתנת פרידה לרגל עזיבתה לחו”ל. בחיים עצמם, הקלוז־אפ הזה הוא מתנה של אבי לסמדר, שידעה לאהוב אותו בצורה ייחודית וטהורה כשהם היו זוג.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds