סאלח שבתי

תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

מה לא נאמר על סרטו של אפרים קישון מ-1964 – הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר, שזכה בפרסי גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן המבטיח הטוב ביותר (חיים טופול) והביא לבתי הקולנוע מעל מיליון צופים? אולי זו רוח התקופה, אולי היה זה הקהל הצמא ליצירה ישראלית מקורית, ואולי בכלל היה זה “מגע הקסם הקישוני”. כך או כך, מעניין לראות כיצד סאטירה נשכנית שכיוונה את חציה אל הממסד האשכנזי השבע מחד והעולים המזרחים מאידך זכתה לכזו פופולריות. ההיסטוריה והמספרים מלמדים שהקומדיה של קישון התקבלה לא רק כסרט פופולרי שנחל הצלחה קופתית, אלא גם הצליחה לגרום לאנשים שהוגחכו בה לנהור לבתי הקולנוע פעם אחר פעם כדי לצפות בבני דמותם ולשמוע את קולם.

הסאטירה העוקצנית של קישון הופקה במקביל לסרטים פופולריים אחרים שנחלו הצלחה קופתית (בהם “דליה והמלחים” של מנחם גולן), אלא ש”סאלח שבתי” היה סרט שונה. הוא שינה לעד את האופן שבו ישראלים תופסים את הקולנוע הפופולרי ואת הקומדיה הקולנועית הישראלית והוליד את הסגנון שבעתיד יזכה לכינוי “סרטי בורקס” – קומדיות או מלודרמות עממיות שהתימה המרכזית בהן היא כור ההיתוך והאינטראקציות הבין־עדתיות.

המתח הבין־תרבותי הזה מקבל ביטוי כבר בסצנת הפתיחה: המטוס נוחת. ראשונה יורדת משפחת בורשטיין, נציגת התרבות היידית, האשכנזית. בני המשפחה יורדים במדרגות וסופרים את מזוודותיהם. הם לבושים בהידור, הגברים בחליפות, ומדברים אנגלית ויידיש. אחריהם יורדים מהמטוס בני משפחתו של סאלח בבגדים פשוטים, חלקם בגלביות. הם מגיעים ארצה בלי יותר מדי רכוש, אבל עם הרבה ילדים. סאלח מדקלם ברכת “שהחיינו”, סופר את ילדיו ומגלה שמזל איננה – היא יורדת מהמטוס עם המזוודות, על המסוע. הפתיחה משעשעת, אבל גם מסוכנת באופן שבו היא מציגה ומנכיחה סטריאוטיפים, ובכך מקעקעת לשנים את האופן שבו יוצגו דמויות מזרחיות ואשכנזיות בקולנוע הישראלי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds