"סאלח שבתי" של אפרים קישון זוכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1965; חיים טופול זוכה בפרס השחקן המבטיח

11 דקות, תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

בשנת 1965, “סאלח שבתי” של הבמאי־תסריטאי־מחזאי־סאטיריקן אפרים קישון עשה היסטוריה כפולה: זהו הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אבל הדרך לפסלונים ולשטיחים אדומים היתה רצופת תלאות, קשיים ומהמורות. הסיפור על סאלח שבתי שעולה ארצה עם משפחתו מרובת הילדים מאחת מארצות האסלאם בשנות ה-50 (את ההשראה שאב קישון מעולה חדש שאיתו חלק צריפון במעברת שער העלייה) החל את דרכו כמחזה. כשקישון הציע אותו לתיאטרון הקאמרי, דחו אותו (“מצאו שזה ירוד”, קיטר קישון). אחר כך פנה קישון ללהקת הנח”ל, אך שם נתקל, לדבריו, ב”התנגדות עצומה מצד אנשים בלהקה, שטענו שהוא לא מצחיק ומאוד רציני”. אבל אחרי ביקור של חברי הלהקה במעברת רמת־השרון, המתנגדים שינו את דעתם.
הצרות לא תמו גם אחרי שהמערכון בכיכובו של חיים טופול הפך בסופו של דבר לסרט בהפקת מנחם גולן. כשטופול סיים לצפות בסרט בפעם הראשונה, הוא אמר לקישון: “זה לא טוב, זה כישלון, ואנחנו צריכים להשלים עם העובדה הזאת”. גם כש”סאלח שבתי” הפך למגה להיט, רוב המבקרים קטלו אותו. גולדה מאיר התנגדה להפצתו בחו”ל בטענה שהצגתו בעולם תעשה בושות למדינת ישראל ותכתים את תדמיתה בקרב הגויים. אחרי שתא העיתונאים הזרים בהוליווד העניק ל”סאלח שבתי” את גלובוס הזהב, ולטופול את פרס השחקן המבטיח, ואחרי שהסרט נחל הצלחה בארצות־הברית, הפוליטיקאית הסמכותית שינתה את דעתה.
“סאלח שבתי” נחשב לחלוץ סרטי הבורקס, ולא מעט מבקרים וחוקרים האשימו אותו בגזענות והתרעמו על כך שבמאי אשכנזי הרשה לעצמו ליצור סרט על ההווי המזרחי. המבקרים גם זעמו על הבחירה בשחקנים אשכנזים כמו טופול לגילום דמויות מזרחיות, ותוך שימוש בדיבור גרוני מלאכותי ומניירות מוגזמות ומעוותות. הכעס הופנה גם לתיאור הסטריאוטיפי של המזרחים כפרימיטיבים בעלי השכלה נמוכה, לוגמי ערק ושחקני שש־בש, לצד הצגה של זונות ממוצא מרוקאי ואב משפחה שהוא בדרך כלל מובטל ואלכוהוליסט. חוקרים אחרים טוענים שסרטי הבורקס לפחות נתנו לספרדים קול וייצוג שהתרבות השלטת מנעה מהם. פרופ’ יהודה (ג’אד) נאמן אף מצא היבט חתרני בסרטי הבורקס: ביקורת סמויה רדיקלית על אחד האתוסים הגדולים של הציונות: דת העבודה. סרטי בורקס כמו “סאלח שבתי” בחרו בהעדפת המשחק, הבטלנות, השעשוע, ההנאה, השש־בש ופרנסות מזדמנות על פני עבודה קשה.
אחת הסצנות הזכורות ב”סאלח שבתי”, סצנת הבחירות לכנסת, מדגימה את הוויכוח הטעון שניטש בקרב המבקרים והחוקרים. הסצנה נפתחת כששני נציגי מפלגה אנינים ומתנשאים, וכמובן אשכנזים, מגיעים למעברה כדי לאתר את המנהיג המקומי ולשכנע אותו לשמש קבלן קולות. השניים נכנסים לבית הקפה השכונתי, שם סאלח – הבוס של המעברה – מבלה עם חבריו המזרחים העולצים, שרוקדים ושרים יחד את “משיח הזקן” (שנכתב על ידי אוריאל אופק והולחן על ידי יוחנן זראי). הפוליטיקאים הקפוצים והרציניים מתחילים להיסחף במקצת עם השירה ושמחת החיים. אחריהם מגיעים למעברה נציגים של מפלגות נוספות, וכולם מבטיחים לעולים לסדר להם דיור הולם. השיא מגיע בקלפי, שם סאלח דוחף את כל פתקי המפלגות לתיבה ונפסל כמובן. בסצנה הזאת קישון מצביע על הפער בין הממסד האשכנזי לנתינים החדשים, ומציג באור סאטירי ומגחיך את הפוליטיקה הישראלית.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds