אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

נגוע (הסרט המלא) – מונולוג הפתיחה

עמוס גוטמן
  • דירוג

קולנוע פריז, רחוב הירקון בתל־אביב, 1983. בית הקולנוע הקטן, שמתמחה בסרטי פולחן וחצות ונוהג להקרין יצירות אחרות, שונות, פרועות, חתרניות – “מופע הקולנוע של רוקי”, סרטי כנופיית מונטי פייתון וסרטים אמנותיים אנינים, בין היתר – חושף את סרטו העלילתי של גוטמן. כבר בסצנת הפתיחה חשת שאתה חוטף אגרוף בבטן: גיבור הסרט, רובי (בגילומו של יהונתן סגל), במאי צעיר, מצודד ואירוני, ציני ולעגני, פונה אל מפיק “נעלם”, אל המצלמה, ואולי בעצם אל הקהל. הוא נושא מונולוג שלקוח מהחוויות שחווה גוטמן בעצמו בדרך הייסורים הפתלתלה ועתירת התלאות, הקשיים והמהמורות שעבר עד שזכה להגשים את חלומו ולביים פיצ’ר: “אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים הקצרים שעשיתי”, מתריס רובי. “הם לא סרטים חיוביים. הם לא מציגים את ההומואים באור הרצוי. הם גם לא הכניסו גרוש”.
“נגוע” עשה היסטוריה – זאת הפעם הראשונה שבה הומו ניצב במרכז סרט עלילתי עברי ארוך, והוא מוצג במלוא מורכבותו, על צדדיו הטובים והרעים כאחד. לא מפתיע שקהילת הגייז לא אהבה את המראה המשקפת והבלתי מייפה שהציג גוטמן בסרטיו. אגב, המונולוג המצטדק ששם גוטמן בפי הגיבור של “נגוע” – “בשביל מה לעשות עוד סרט ארוך על הנושא הזה? להוכיח שאתה קיים, שאתה מדבר, שאתה שווה משהו. על מה הסרט? על מה שנשאר. לא נשאר הרבה. רק הצורך הזה לעשות את הסרט” – מגדיר היטב אלמנט מרכזי ביצירתו. רוב גיבורי סרטיו זקוקים נואשות לביטוי אמנותי כלשהו. סגנון האמנות שלהם משקף תמיד את מצבם הקיומי.