נבלות

דרור סבו
  • דירוג

דרור סבו, בעקבות הספר “עיטים ונבלות” מאת יורם קניוק | 2010

סצנת הפתיחה המטרידה של הסרט “נבלות”, שעוּבד מסדרה בת חמישה פרקים בבימויו של דרור סבו בעקבות ספרו של יורם קניוק “עיטים ונבלות”, מתחילה ברצף של שוטים חשוכים, מתוחים, עגמומיים: אפרים (יוסי פולק) הוא קשיש אשכנזי מדוכא ומריר כבן 80, לוחם פלמ”ח בעברו שזִקנתו לא הותירה ממנו אלא פקעת דחוסה של עצבנות קיומית. עכשיו הוא פצצה מתקתקת של תשוקות נקם (לא בלתי סאדיסטיות) הגובות קורבנות אדם: שורה של בני תשחורת תל־אביביים, נבלות שהתעסקו עם הישיש הלא נכון.

אפרים מוטל על יצועו פאסיבי וכבד כמו שק תפוחי אדמה, בוהה בחידלון בתינוק עולץ המוצג על המרקע בפרסומת לחיתולים. ברקע נשמעת מוזיקת טראנס שעולה ממסיבה שנערכת בבניין ומרתיחה את דמו. שוטים בודדים ורפליקות אחדות מספיקים כדי לייצר את המיזנסצנה המדכאת של הסצנה הזאת – קוקטייל חריף של כאב, טירוף וסרקזם.

מכוח הטקסט הקניוקי, סצנת הפתיחה ממחישה את הסנטימנט הקיומי העמוק שמדרבן את מסע ההרג. המונולוג ההייטרי שיוצא מפיו של אפרים בווייס־אובר אגרופי ומעורר דריכות אומר הכל. “מוכרים טיטולים לתינוקים כאילו התינוקים ישימו את הטיטול וישר יחטפו זיון. מראים אותם עם התחתים הקטנים שלהם. זה נורא לראות איך עושים סרט פורנו מתחתים של תינוקים יהודים. מוכרים לאשה שלי לוישנים לחריצים שלה עם הפנים החלקות שלהם. וזאת עוד אשה שהיתה המפקדת שלנו במחתרת, שהיתה תוקעת בזנטים בשקי חול וצועקת: ‘אני רוצה לראות רצח בעיניים!’… כל היום מסיבות. קופצים על גגות כאילו אין מחר. אלה, אין להם אלוהים. אין להם שום דבר. רק הם”.

מונולוג הפתיחה המיוסר ואכול השנאה של אפרים הוא שיר שטנה אוניברסלי המקונן על עליבותה של הזקנה ומשליך את מלוא מטענו הנפיץ על ההקשר החברתי המקומי, המיוצג בידי הצעירים – אותם “בני זונות שלא מפסיקים לעבור לנו בוויטרינה, קורעים לנו ת’לב איך שהם נראים. כאילו שעשו אותם ג’לים זזים, מתנועעים כמו פודינג. ג’ינס, אינטרנט, ווקמנים תקועים להם באוזניים והאף – למעלה. ומאיפה שהם מגיעים למעלה, משם הם לועגים לך (נבלות)”.

הסרט דוחק את הצופים לחוש סלידה מעורבת באמפתיה, רגש מסוג שאף אחד לא באמת רוצה להרגיש. כשאפרים בוהה בתינוק מהפרסומת לטיטולים הוא מודע לכך ששניהם נתפסים כעת כבעלי מעמד דומה – צרכנים של מוצר שנועד לספוג את הפרשותיהם משום שאינם יכולים לדאוג לעצמם בעצמם. האגו שלו נרמס, זקנתו מעליבה אותו. העלבון התהומי הזה, שדורש תקומה בכל מחיר, הוא הכוח המניע של הסיפור.

באדיבות הוט ולי ירדני בוכריס.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds