אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

מקום בטוח – מיניות בבית הקולנוע

עמוס גוטמן
  • דירוג

כמו להרבה הומואים אחרים בעידן שלפני המהפכה הגאה, עבור גוטמן הקולנוע היה עיר מפלט. בשנים שבהן הומוסקסואליות היתה אסורה על פי חוק במדינות רבות, הסרטים (בעיקר מלודרמות מרטיטות, מיוזיקלס מסוגננים ומרהיבים וסרטי אימה) שימשו מקום מקלט, בריחה ושיכחה מהצרות, מהצורך להסתיר את זהותך, מההומופוביה, מהאי קבלה ומשאר תלאות הקיום ההומואי באותן שנים חשוכות.
גוטמן אהב את הקולנוע אהבת נפש. הוא היה ידען גדול, והיה לו אוסף קלטות וידיאו מרשים. בסרטיו הוא ערך מחוות לדיוות הגדולות (מאנה מניאני ועד רומי שניידר) ולסרטים ובמאים שאהב. בראיון שנערך עמו בעבר אמר גוטמן: “אני מרגיש שהקולנוע הציל אותי”. באופן בלתי מפתיע, לסרטו הקצר השני קרא “מקום בטוח”. המקום הבטוח הוא בית הקולנוע, שאליו בורח בכל הזדמנות גיבור הסרט – נער מתבגר בודד (דורון נשר) שמתעמת עם חרמנותו, ההורמונים המבעבעים והזהות המינית המתגבשת. קירות חדרו מעוטרים בתמונות של מרילין מונרו ומרלן דיטריך; הוא מעדיף את חשכת הקולנוע על פני הלימודים בכיתה ובילוי עם חבריו לספסל הלימודים. אמו המדוכאת והמשועממת רוטנת: “אתה רואה יותר מדי סרטים”.
כשגיבורנו יוצא לצפות ב”צלילי המוזיקה”, אולם הקולנוע הופך למקום פחות בטוח – גבר זר, מבוגר ממנו, מתיישב לידו ומנצל את החשכה כדי להתחיל איתו ולשלוח יד לעברו. סיטואציה בוטה, המנוגדת לצלילים העולצים ולמתקתקות של הסרט המרצד על המסך. גיבורנו נס בבעתה מהאולם. כדאי לציין שגוטמן הקדיש את הסרט למרגרט לייטון, שחקנית בריטית שהיתה מועמדת לפרס האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה על הופעתה ב”המקשר” ומתה ב-1976 מטרשת נפוצה.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds