מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

דני רוזנברג
  • דירוג

סרטו של דני רוזנברג הוא הסרט ה”עלילתי” היחיד באסופה זו. “מותו של הקולנוע” מספר סיפור פשוט, כביכול, על אב גוסס ובן שמבקש לעצור את הזמן. האמצעי לעצירת הזמן הוא הפקת סרט בכיכובו של האב. הקולנוע המורכב של רוזנברג הופך את הסיפור המוכר של אבות ובנים למשהו מפתיע לחלוטין, נוגע ללב ומרגש מצד אחד – וכזה שמזמן דיון מעמיק על משמעות הקולנוע מצד שני.

כשמניחים על הנייר את שלל החומרים הקולנועיים שמהם הרכיב רוזנברג את הסרט, קשה להאמין שזה עובד באופן כה מדויק והרמוני. הסרט מקיים בתוכו מספר רב של מעגלים קולנועיים שנפגשים ומתחברים, כאילו תוכננו מראש במשך שנים ארוכות רק כדי להישזר אחד אל תוך השני. רוזנברג והעורכת נילי פלר יצרו סרט היברידי־רפלקסיבי הדורש מצופיו קשב רב ואחריות כדי שיוכלו למשמע את הצפייה – לבנות בעצמם את הסיפור, שמורכב מרצף של סצנות שכל אחת מהן עשויה מחומרים קולנועיים שונים ובפורמטים שונים. מבוך מופלא שמחייב אותנו, הצופים, להיכנס למצב של פיענוח תמידי.

ניתן לתאר את סוגי החומרים המגוונים שמהם עשוי הסרט, אבל פשוט יותר לתאר סצנה אחת. הסיקוונס מתחיל בסצנה מתוך הסרט על הסרט – שיחה כעוסה וכואבת בין האב (מארק רוזנבאום) לבן, במאי הסרט (רוני קובן). בסצנה משתתפת גם אינה רוזנברג, אמו של דני, כאמו של הבמאי. זווית הצילום זהה לסצנה דומה (אך דוקומנטרית) שבה צולם אביו של דני בתחילת הסרט. משם נחתכת הסצנה לשיטוט לילי בתל־אביב – חלקו דוקומנטרי וחלקו מתוך הסרט על הסרט. הסיקוונס מסתיים בקטע מתוך סרט חובבים שצילם דני רוזנברג כשהיה בתיכון ובו מתנקש הורג את אביו, נתן רוזנברג. נתן מתמוטט על המדרכה, כמיטב קלישאות הז’אנר. המוות הקולנועי מקדים את המוות הגשמי.

“אנשים באים לקולנוע לראות שחקנים ולא את אבא שלך… כל ההצעות שלך ילדותיות”, אומר השחקן שמגלם את אבי הבמאי. “הימים עוברים, אתה לא מבין? הימים שלנו עוברים”, אומר השחקן שמגלם את הבמאי דני רוזנברג.

זה מה שנשאר.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds