מוות בבאר־שבע

טלי שמש ואסף סודרי
  • דירוג

סרטם של טלי שמש ואסף סודרי חוזר לפיגוע בתחנה המרכזית בבאר־שבע והלינץ’ המזוויע שעוברי אורח ביצעו בהבטום זרהום, שזוהה בטעות כיורה. כוחו של הסרט הוא השימוש עוכר השלווה שעושים היוצרים בתיעוד שנקלט במצלמות האבטחה. בעידן שבו אנו חיים, מצלמות פרטיות וממשלתיות מתעדות כל תנועה שאנחנו מבצעים במרחב הציבורי. שוד, פיגוע, קטטה – התרגלנו לצפות בתיעוד ויזואלי של כל אירוע אלים שמתרחש בזירה פומבית, שמגיע מיד למהדורות ונצרב כעובדה. גם תיעוד הלינץ’ בבאר־שבע כיכב במהדורות החדשות. כוחו של “מוות בבאר־שבע” טמון בהחלטה לקחת את התיעוד, שרובו נחשף בזמן אמת, ולערוך אותו מחדש. שמש וסודרי הצליחו לחבר בין החומרים המצמררים ממצלמות האבטחה לראיונות עם אנשים שנכחו באירוע הקשה, ויצרו סרט שמשלב בין שחזור לתיעוד.

מצלמות האבטחה ניצבות לרוב בחלקם העליון של החללים שהן מתעדות; עם העדשות הרחבות שלהן והיותן אילמות, נטולות פס קול, המצלמות הופכות למעין עדות חסרות עמדה למה שמתרחש מולן. שמש וסודרי הוסיפו סאונד לתיעוד הוויזואלי וערכו את השוטים – לעתים בהילוך מהיר ולעתים בהילוך איטי, עם זום־אין להדגשת פרטים בפריים. המשחק עם החומרים והעדויות מייצר נרטיב ידוע מראש שבו הגורל מכניס את כל המשתתפים לרגע שבו מוטל עליהם להחליט כיצד הם מגיבים לאלימות כלפי הפצוע ששוכב על הרצפה. התוצאה, כאמור, מדכדכת. ההמון, לפי שמש וסודרי, הוא חסר שליטה; ברגע של פחד והיסטריה, ההמון מסוגל לכל. גם לבעוט בראשו של אדם פצוע ולהכות אותו באלימות חסרת מעצורים.

השימוש בתוצרים של מצלמות האבטחה, בראיונות “פשוטים” ובעבודת סאונד מעולה מאפשר לסרט לספר את הסיפור באופן חדש, ואגב כך לתת לדמויות לתאר כיצד נקלעו לאירוע וכיצד הגיבו. “לא יכולתי לצעוק שזה לא המחבל”, מסביר בדיעבד עובד ערבי בדוכן פלאפל שתיעד את ההתרחשות במצלמתו, “אם הייתי יהודי הייתי צועק את זה”. הוא, מתברר, היה האדם היחיד שהיה שם והבין שהצעיר האריתראי בנעלי הבית אינו המחבל. הצפייה ב”מוות בבאר־שבע” מפנה מבט אל הצופה ומחייבת אותו לשאול את עצמו כיצד הוא היה מגיב ברגע של פחד משתק וזעם עצום.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds