לרדת מהעץ (קטע שלישי)

גור בנטביץ'
  • דירוג

“אני רוצה שתדעי שאני השתניתי”. זו אולי הצעקה הכי משמעותית בסרט. ניצ באמת השתנה. מגבר אדיש, סמרטוטי, הוא טיפס על העץ שנטוע במרכז המגרש והפך למנהיג חברתי. וגם זה לא עזר לו, לא ברמה האישית ולא ברמה המוניציפלית. הוא מנהל מערכות יחסים כושלות עם בת זוגו לשעבר ועם תל־אביב (עירו לשעבר?). הוא לא שם לב שכמו שהוא השתנה גם העיר השתנתה, וכך גם האקסית. זהו, מה שהיה לא יהיה עוד. הוא כל כך ילדותי שהוא מסרב להכיר בכך. הוא נאחז במה שהיה, כי להרפות זה סימן שוויתרת. ניצ לא רוצה לוותר עליה ועל תל־אביב, אבל הוא ייאלץ להכיר במציאות העגומה. תל־אביבים ותיקים מכירים את התחושה הזאת, כשהעיר מתפוגגת לנגד עיניך והופכת למשהו שונה לגמרי. מובן שזה יכול לקרות גם בזוגיות. אתה מתעורר יום אחד ובצד השני של המיטה יש מישהי או מישהו שאתה לא מכיר. אתה יוצא אל הרחוב והעיר היא לא אותה עיר. בסוף הסרט, המגרש הופך לחניון וקסם כבר לא עם ניצ. “אדם צועק את שחסר לו”, שר מאיר אריאל על רקע הכתוביות. את צעקת העץ שנכרת, המגרש שנהרס והאהבה שהתפוגגה, בתל־אביב שהיתה ל-TLV.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds