לאט יותר

אברהם הפנר
  • דירוג

אברהם הפנר, בעקבות טקסט של סימון דה־בובואר | 1967

“לאט יותר”, סרטו של אברהם הפנר שזכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ונציה, הוא פרגמנט קולנועי נוגה על אהבה והזדקנות. התסריט מורכב ממונטאז’ של קטעים, קרעי משפטים שהפנר ליקט וערך מחדש מתוך מאמר של סימון דה־בובואר. הפרגמנטים הללו חוברו לכדי מונולוג אישי שובה לב הנשמע ברקע בקריינות (Voice Over) ומלווה את הסרט לכל אורך 13 דקותיו, מדובב את עולמה הפנימי, את הלכי נפשה ורחשי לבה של גיבורת הסרט (פאני לוביץ’) – אשה מזדקנת שגילתה שבעלה (אברהם בן־יוסף) שיקר לה.

שפת הקולנוע היא בעיקרה שפה חזותית המתקשרת עם צופיה באמצעים קונקרטיים: מראות, תמונות, פעולות ומעשים. התסריט, יודע כל סטודנט שנה א’ לקולנוע, יהיה מורכב רק ממה שניתן “לראות ולשמוע”. ב”לאט יותר” הפנר מצליח להתמודד עם אילוצי השפה הקולנועית בדרך מקורית. הווייס־אובר מתגלה בו ככלי אפקטיבי להבעת תוכן מילולי הגותי ומופשט יותר, כדרך ההרהור הספרותי בסיפורת האקזיסטנציאליסטית המודרנית.

אין כאן ולו מילה אחת, לא כל שכן דיאלוג, הנשמעים במציאות האובייקטיבית, פרט לדיבור המוקלט של האשה, שמלווה את המראות במונולוג אינטנסיבי. האינטראקציה בינה לבין בעלה מתקיימת ונשמעת באמצעות מחשבותיה בלבד. המונולוג הפנימי הסוער שלה מהדהד ברקע גם כשעל המסך נראה שהם חולקים שתיקה רועמת. ההנגדה בין המלל הרגשי האגרופי והמוחצן שעולה מן הקריינות לאווירה המופנמת של הסרט (הניכרת בסגנון המשחק הלקוני ברובו, בקצב המזדחל של העריכה ובשוטים האיטיים שמציגים הווי דומסטי עגמומי) יוצרת מתח פיוטי.

המוחצנות של המלל עומדת בסתירה לממד החזותי המאופק של הסרט, כמו גם לקצב ה”איטי יותר” שמאפיין את חיי הזקנה. השימוש הסתור באמצעי המבע מייצר כאן כאוס מאורגן ומסוגנן, כמעט הרמוני. זה מה שמעניק לסרטו הקצר של הפנר את משקלו הפואטי ואת חשיבותו הפורמליסטית כמבשר חלוצי של זרם “הרגישות החדשה” בקולנוע הישראלי.

“צילמנו את הסרט בבית שלנו, עם צוות של ארבעה אנשים בסך הכל, וגמרנו אותו ביומיים וחצי”, סיפר הפנר בראיון שנערך בשנים 2007–2008 במסגרת פרויקט הניו־מדיה התיעודי “מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי” של מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. “אורי זהר, שהיה אז חבר שלי והיום הוא של אלוהים, ראה את הסרט לפני הקלטת הפסקול בחדר העריכה ואמר לי: ‘אל תעשה יותר כלום, אל תוסיף לזה מילים, תשאיר את זה כמו שזה!’. אלא שאני כן רציתי מילים, הטקסט היה חשוב לי”.

הסרט, כאמור, צולם בפרק זמן קצרצר במונחים קולנועיים. פאני לוביץ’, שכיכבה בו בתפקיד הגיבורה הראשית, חשה אי שביעות רצון מהתוצאה משום שלא זכתה להזדמנות ראויה להפגין את סט איכויותיה כשחקנית. “היא הזהירה אותי שכשיבוא יום להקליט את הקריינות תהיה לה סוף־סוף הזדמנות לשחק, ולשחק היא הרי יודעת”, נזכר הפנר באותו ראיון. “בהתחלה היא עשתה את זה נורא לאט, אבל כשהצעתי להוציא איזשהו משפט החוצה כדי לא לחרוג מהתזמון היא התעקשה שלא מוציאים שום דבר החוצה. היא יכולה לעשות את זה יותר מהר. […] בסוף הצעתי לה להקליט את הכל לפי הסדר של התסריט, היא אמרה את כל הטקסט במכה אחת, וזה מה שנכנס בסוף לסרט”.

“לאט יותר” הוא סרט הומניסטי המוּנע מרגש עמוק של אמפתיה, ומכאן שגם מן התשוקה לעורר את אותו רגש בצופה. המונולוג מתפתח באורח דינמי שראשיתו בהרהורי כפירה קיומיים ואחריתו בסוג של קתרזיס רגשי. כעסה של האשה עקב השקר של בעלה מכונן מעמד אינטימי של וידוי. בסופו, האשה שבה להתנחם ברגש אהבתה ובתחושת השותפות עם הבעל, ובכך מתקפת את זכותה – חרף הזקנה – לחיים של אמת ורגש. היה זה דווקא השקר של הבעל שעורר בה את הדחף לבטא אמת גדולה ומודחקת על עצמה ועל חייה. הפחד להזדקן, בהשתקפות הדדית של כליון הגוף, הוא הפחד להכיר בעובדה הפשוטה, החותכת, שאין להם בעצם לאן ללכת.

באדיבות משפחת אברהם הפנר.

הסרט “לאט יותר” זמין לצפייה באתר ארכיון הסרטים הישראלי. לצפייה בסרט לחצו כאן.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds