לאט יותר

תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

“לאט יותר” הוא מרד! אברהם הפנר יצר את 15 הדקות המושלמות האלה באותה שנה שבה הוצגו בבתי הקולנוע “הוא הלך בשדות” (המייצג המובהק של הקולנוע הלאומי ההירואי) ו”סיירים” (שלו כתב את התסריט) – וגם “999… עליזה מזרחי”, נציג הקולנוע העממי־פופולרי. ככל יצירה מודרניסטית גדולה, גם “לאט יותר” מורד בקודמיו – במקרה זה הקולנוע הדומיננטי שמשל באקרנים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הפנר הסיט את המצלמה משדות הקרב והקטל והפנה אותה אל תוככיה של דירה קטנה בתל־אביב. הוא התרחק מהגיבורים הקבועים של הקולנוע הישראלי – הצבר המסוקס, ולהבדיל הגיבור המזרחי הפיקח והערמומי – והתמקד באשה זקנה וכמושה המביטה בעצמה במראה. המלחמה על האדמה התחלפה במלחמה אחרת, שקטה יותר – מלחמה אקזיסטנציאליסטית של זוג נשוי ומבוגר ברגע של משבר.

המרד של הפנר לא מתבטא רק בתוכן, אלא גם בצורה – המלל בסרט נמסר כולו בווייס־אובר המציג את זרם התודעה של הדמות הראשית, את מחשבותיה. בזמן שקולנוענים אחרים חגגו את החיים, את הניצחון, הפנר התמקד במוות – המוות של הקשר, של האהבה, והמוות הפיזי שאורב לדמויות המבוגרות ומתקרב עם כל יום שעובר. צילום התקריב הארוך של השחקנית פני ליוביץ’ מתאפרת מול המראה כפי שנלכד לנצח בעדשת מצלמתו של אדם גרינברג הוא מצילומי הפורטרט היפים שנראו בקולנוע הישראלי. אל מול הדרמה הגדולה שמנסה הקולנוע הישראלי להציג בסוף שנות ה-60 – שנים של אופוריה – הפנר מצלם ליד הדרמה. וכך גם מסתיים הסרט. בהשלמה, לא ממש בפיוס: “בואי וניכנס לפנים, אחרת נתקרר ונחטוף עוד איזו גריפה”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds