ילדי השמש

רן טל
  • דירוג

“ילדי השמש”, שעוסק במשפחה בקיבוץ, הוא סרט שביימתי ב-2007 ולכן אכתוב עליו באופן אחר, אישי יותר. התחלתי לחשוב על עשיית הסרט בערך בתקופה שבה ילדי נולדו בתל־אביב, כשהבנתי שהילדות שלהם תהיה הכי רחוקה מהילדות שלי. אני גדלתי בקיבוץ של שנות ה-60 וה-70, קיבוץ שהתרחק מאוד מהתקופה הרדיקלית והאוונגרדית של שנות ה-20, השנים שבהן גדלו הורי. זו הסיבה העיקרית להחלטה למקם את “ילדי השמש” בפרק הזמן שבין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה הקודמת.

התחקיר העצום שביצעתי חשף שהשיח על הקיבוץ היה לאורך השנים מעין תמונת מראה של החברה הישראלית. הוא נע מהערצה ופרופגנדה בתחילת הדרך, אז שימש הקיבוץ כלי מרכזי להאדרת המפעל הציוני, והפך לקריקטורה מוחלטת, נטולת קונטקסט היסטורי ואידיאולוגי, בתחילת המאה ה-21 – בשנים שבהן הושלם המהפך מחברה קולקטיביסטית, סגורה ומגויסת לחברה הסוגדת לאינדיבידואל, לצריכה ולגלובליזציה.

אל תוך הפתח הזה משתחל “ילדי השמש”. המפתח הוא הפריים המשפחתי: פריים מצומצם, אינטימי, הבוחן את המקום שבו חברי הקיבוצים הלכו צעד נוסף לעומת תנועות דומות בנסיונם ליצור את חיי השיתוף האידיאליים – החינוך המשותף. העברת היחסים הטעונים מהמשפחה המסורתית ליחסים טעונים אחרים, במשפחה המורחבת, הפכה למרכז הסרט. האמנתי שדרך הקונפליקט עתיק היומין בין הורים לילדים אוכל לגעת במרכיב נפשי מהותי שמאפשר להבין מלמטה למעלה תהליכים גדולים יותר. כך, חשבתי, ניתן יהיה להסביר תהליכים ותופעות.

הסרט מורכב משני אלמנטים מרכזיים: ראיונות אודיו שהקלטתי (סאונד בלבד) עם המשפחה שלי ואנשים שהיו שם בשנות ילדותי, סוג של משפחה מורחבת – ודמויות נוספות שליקטתי לאורך הדרך. תכננתי שהתמונה תורכב רק מסרטי חובבים, כאלה שצולמו על ידי חברי קיבוץ ותיעדו את חיי הקהילה. סרטי משפחה במובן הקולקטיבי שלהם. הנרטיב הוא כרוניקה של חיים מלידה עד זִקנה. העריכה פה היא החלק המרתק. איך בונים סצנה מקולות שונים וקטעי סרטים שאין ביניהם קשר, מהו פס הקול המתאים לסרטים האילמים שמצאתי בארכיונים, ומהו החוט הנרטיבי שיוביל את הקולאז’ העצום הזה מתחילתו ועד סופו – קולאז’ ללא פנים וללא גיבורים ברורים, בניגוד גמור למה שהורגלנו אליו בקולנוע התיעודי המסורתי.

היחסים בין התמונה לסאונד, כמו גם היחס בין הזיכרון כפי שהוא מסופר והדימויים הישנים, עניינו אותי ואת העורך המוכשר רון גולדמן. הסרט מתרחש במקום שאינו פיזי; הוא מתרחש במתח שבין סוגים שונים של זיכרון. עולם של טלאים, כתמים שחורים ושברי זכרונות. מלאכת הפירוק וההרכבה של פיסות הפאזל מוטלת על הקהל.

העבודה על “ילדי השמש” היתה חוויה מרתקת. בהתחלה לא ידענו בדיוק לאן יוביל אותנו הניסוי שערכנו בחדר העריכה. התוצאה היא סרט של 70 דקות המורכב מיותר מ-90 קטעי סרטים מקיבוצים שונים ותקופות שונות. בפס הקול ניתן לשמוע כ-30 דוברים, שירים ישנים, קטעי רדיו – ואת המוזיקה הנפלאה של אבי בללי.

 

ילדי השמש – לצפייה בסרט המלא

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds