"יומן שדה" – קבוצת חיילים משוטטת ברמאללה

עמוס גיתאי
  • דירוג

בראשית שנות ה-80 יצא גיתאי למסע בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא תיעד את נוכחות צה”ל בשטחים הכבושים לפני ובזמן מלחמת לבנון הראשונה, וגם נפגש עם מתנחלים ועם הפלסטינים המוחים והזועמים. זהו אחד המסמכים החזקים והמטלטלים ביותר שנוצרו על הכיבוש הישראלי בכל תולדותיו. הסצנה שבה קבוצה של חיילים משוטטת ברמאללה כדי לתפוס ילד שזרק עליהם אבנים ולתחקר אותו היא אחת הדוגמאות לסיטואציות הבלתי אפשריות שהכיבוש מייצר מדי יום.
שלושה חיילים יושבים בסככה של תחנת אוטובוס, הרובים על ברכיהם. המכונית של צוות ההסרטה נעצרת מולם. “תראה כמה הם נהנים”, אומר אחד החיילים על חברי הצוות. “תכף הם גומרים. תסלחו לי אם אני מדבר כך, אבל אתם לא בסדר, למה אתם נדבקים אלינו, אתם לא רואים שאתם מפריעים לנו בעבודה?”.
מן הרכב בוקע קול עמוק, נמוך יותר, שקט: “למה אני מפריע?”. החייל ממשיך לתקוף מילולית את המצלמה ולהגיד לבמאי שהוא מסרב להצטלם. ואז קם לו החייל השלישי וממלמל באוזני אחד מחבריו כמה מילים מעורפלות. החיילים עוזבים את המקום, והמכונית בעקבותיהם. ראש הקבוצה מדבר אל תוך הקשר: “יש כאן בחור שעוקב אחרינו כבר חצי שעה במצלמתו, מה עלי לעשות?”. החיילים ממשיכים ללכת בשקט, והמכונית גם היא ממשיכה לעקוב אחריהם בשקט. העיר מתגלה בהדרגה. זהו השוט האחרון של “יומן שדה” (1982).
“הסצנה הזאת היא אולי אחד המקרים הנדירים שבהם הקולנוע עסוק לא רק בתיעוד של מצב אלא בפעולה של התערבות, כלומר המצלמה מעורבת בסצנה והיא משנה בה משהו”, מעיד גיתאי. “פעולת התיעוד אולי באמת מנעה פעולה אלימה שהיתה מתרחשת אלמלא היתה שם עין המצלמה. מצד שני, המצלמה מבריחה את החיילים מכל מקום שבו הם יושבים, כי הם לא רוצים להצטלם. הנוכחות הטורדנית שלי כבמאי כל הזמן מורגשת. החיילים לא פועלים בצורה אלימה כדי למנוע את פעולת הצילום, שעשתה כאמור משהו נדיר – היא הצליחה להבריח את הצבא”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds