אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

יום השישי, בכיכר

מיכה שגריר
  • דירוג

לצד עבודתו הקולנועית והטלוויזיונית, מיכה שגריר היה גם כתב חדשות, שדרן רדיו ועיתונאי. הוא לא חשש לסדוק את שאננותה ואדישותה של החברה הישראלית, והביט במציאות בגובה העיניים ותוך התעמקות במושאי התחקיר. כשהוא מפנה את המצלמה לכיכר ציון בירושלים, במפגש הרחובות בן־יהודה, יפו ונחלת שבעה – הלב הפועם והשוקק של ירושלים – הוא לא עוצר בנוסטלגיה ונוגע בפצעים הפתוחים של העיר.
שגריר מציג מקבץ של סיפורים המצטלבים זה עם זה ויוצרים יחד פסיפס של חיים ירושלמיים: חדש וישן, ישראלי ופלסטיני, דמיוני ומציאותי. הוא מתעכב על בתי הקולנוע הישנים של מרכז העיר, ובמיוחד על קולנוע ציון, שיצרו שותפויות בין יהודים לערבים – מאחורי המסך כבעלי אולמות, ומלפניו כצופים.
הסרט בוחן את כשלון השותפות הזאת דרך רגעים היסטוריים שהקולנוע היה שותף בהם, בדגש על קום המדינה ומלחמות ישראל. כשלא היתה טלוויזיה בבתים, בית הקולנוע הירושלמי היה המקום שבו כולם צפו בחדשות, שנארזו כיומנים שהוקרנו לפני הסרט המרכזי של הערב. שגריר דן כאן, לראשונה על המסך הישראלי, בבתי הקולנוע הירושלמיים כעסק משותף של משפחות יהודיות ופלסטיניות. האוטופיה שמסך הקולנוע הציע בזמנו דרך הקרנת סרטים הודים, מערבונים הוליוודיים וכיוצא באלו סרטי יבוא התנפצה לרסיסים עם בוא הטלוויזיה הישראלית והשינויים בהרגלי הפנאי של הצופים.
סגירת בתי הקולנוע השכונתיים היתה נקודת אל־חזור ביחסים בין פלסטינים ליהודים בירושלים. המתח בעיר נמשך גם בשנות ה-90 של המאה ה-20, בזמן צילומי סרט זה, ולא הפסיק גם בשעה שבה נציגי שני הצדדים ישבו יחדיו כדי לגבש את הסכמי אוסלו.