אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

והזוכה הוא... הזכיות הגדולות של הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית

בעריכת: אמיר קמינר
  • דירוג

הרבה לפני שגל גדות כבשה את הוליווד ואת טבלאות שוברי הקופות, בזירת הקולנוע הבינלאומית כבר היתה נוכחות ישראלית. הקולנוע העברי המתפתח של שנות ה-50 וה-60 סיקרן וריתק לעתים את הגויים, במיוחד כשעסק בסוגיות כמו תקומה והעפלה, המאבק לעצמאות והפרחת השממה, מיזוג גלויות והמפעל הציוני. הדמויות, הסגנון והעלילות נתפסו כאקזוטיים, מיוחדים, שונים או הירואיים ואמיצים.
כבר ב-1955, כשהתעשייה הפילמאית העברית עוד היתה בחיתוליה ויוצרי הסרטים פעלו בתנאים פרימיטיביים – קשיי מימון, מחסור בציוד טכני ואנשי צוות מקצועיים וכיוצא באלו אתגרים, בעיות ותלאות – זכתה ישראל לנציגות בפסטיבל קאן. הסרט "גבעה 24 אינה עונה", שתיאר את המאבק לעצמאות, שובץ באותה שנה בתחרות הרשמית של הפסטיבל והתחרה על פרס דקל הזהב. אחת מכוכבות הסרט, חיה הררית, עוטרה בסופו של דבר בציון לשבח.
בשנים שאחרי "גבעה 24 אינה עונה" לא תמיד היתה הלימה בין טעמם של המבקרים והקהל בארץ לבין טעמם של המנהלים והגורמים המשפיעים על פסטיבלי הקולנוע והפרסים הבינלאומיים. לעתים, בניכר העדיפו יצירות קולנוע ישראליות שהישראלים עצמם בזו להן, ולא נהרו לצפות בהן בבתי הקולנוע. הרבה לפני שסרטיו של הבמאי עמוס גיתאי ("קדוש", "כיפור") הפכו ליקירי הפסטיבלים, בעיתון המנוח "דבר" דיווחו כי "גבעה 24 אינה עונה" נחל "הצלחה אמנותית ועסקית רבה" בפסטיבל קאן, וכי ג'ק פדואה, אחד המפיקים, "אמר כי בחו"ל זכה הסרט להערכה רבה מזו [שזכה לה] בישראל". לקוראים נמסר כי במהלך ההקרנה בקאן נצפו באולם "אנשים מכל קצווי תבל" וש"היה צורך לקיים עוד שתי הצגות נוספות לפי בקשת באי הפסטיבל".
מאז אותה הצלחה חלוצית, בתולדות הקולנוע הישראלי נרשמו עוד שפע פסלונים והוקרות, ובכל קצות הגלובוס – מקרלובי־וארי בצ'כיה ועד טוקיו ביפן, מסאנדנס וטרייבקה בארצות־הברית ועד לוקרנו בשווייץ. חוץ מפרס דקל הזהב הנחשק, יוצרים ישראלים זכו כמעט בכל פרס אפשרי – מאריה הזהב ועד דוב הזהב. שני במאים ישראלים אפילו זכו לאחוז בפסלון אוסקר: משה מזרחי, הודות ל"כל החיים לפניו", וגיא נתיב, בזכות סרטו הקצר "סקין" (בשני המקרים, יש לציין, מדובר בהפקות זרות).
ואם כבר מזכירים את פרסי האוסקר, ראוי לציין שעשרה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס היוקרתי בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, שלושה היו מועמדים לפרס בקטגוריית הסרט התיעודי, ושניים היו מועמדים לפרס הסרט הקצר. מדובר כמובן בהישגים נכבדים, אך עד כה כולם יצאו מהטקס בידיים ריקות.
מערכת היחסים של הקולנוע הישראלי עם סצנת הפסטיבלים ועונת הפרסים ההוליוודית ידעה עליות ומורדות, רגעי שיא וימי שפל, שנים של אכזבות והתעלמות – ויש שיטענו גם לקיומם של חרמות והדרה על רקע פוליטי. כשקברניטי הפסטיבלים באותן שנים כבר הואילו לקחת סרטים ישראליים ולשבצם באחת המסגרות, היו אלה בדרך כלל הפקות (לא בהכרח איכותיות) שעסקו בסכסוך במזרח התיכון, רצוי כאלה שמאירות את ישראל והכיבוש באור בלתי מחמיא.
בקשר המורכב והסבוך הזה בולטות שתי תקופות מזהירות: האחת השתרעה משנות ה-60 ועד ראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, כולל זכייה של "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי" של אפרים קישון בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ומועמדות לאוסקר.
"תור הזהב" השני התחולל בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כשהקולנוע הישראלי כבש את העולם ולא הפסיק ללקט פרסים. בשנים 2007 ו-2008, הודות לסרטים דוגמת "בופור", "לבנון", "ואלס עם באשיר" ו"ביקור התזמורת", הקולנוע הישראלי נעשה טרנדי, סחורה לוהטת. אחרי שנים שבהן תעשיות הקולנוע של איראן, דנמרק, רומניה וקוריאה־הדרומית – כל אחת בתורה – זכו למירב ההערכה ותשומת הלב, לפתע סומנה כך תעשיית הקולנוע בארץ הקודש, שנעשתה מבוקשת ואופנתית ולעתים אף זכתה למכירות כרטיסים נאות בחו"ל.
קיבוץ כל הזכיות הישראליות בסצנה הבינלאומית ברשימה אחת היא משימה קשה ומורכבת. לפיכך, התמקדנו ב-20 הרגעים הגדולים ביותר של נציגי ישראל בהוליווד ובפסטיבלים הנחשבים בעולם (קאן, ונציה, ברלין וסאנדנס): נאומי התודה, אנקדוטות וזכרונות מהטקס שנצרבו בזיכרון, נימוקי השופטים וסצנות בלתי נשכחות מתוך הסרטים המנצחים.

אמיר קמינר
עיתונאי / "ידיעות אחרונות", Ynet
אמיר קמינר נולד ב-19.9.1960. גדל במושב אביחיל בעמק חפר, שהוקם על ידי סביו (בוגרי הגדוד העברי שלחם במלחמת העולם הראשונה) וסבותיו. קמינר למד בשנים 1982-1985 במגמה העיונית של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. פעמים סיים מצטיין רקטור של הפקולטה לאמנויות. במהלך הלימודים נמנה על מקימי כתב העת המנוח "סרטים". ב-1986 עבד תקופה קצרה בשבועון המנוח "להיטון". בקיץ 1986 החל לעבוד בקבוצת "ידיעות אחרונות" בתור מבקר קולנוע. ומאז הוא מתמקד בהחדרת תרבות הקאמפ, הקאלט, הטראש והשוליים לישראל. כמו כן הוא מפרסם כתבות וביקורות בתחומי אופנה וקולינריה. החל משנת 2000, קמינר מסקר בקביעות את פסטיבל הקולנוע של קאן, והפך לאחת הדמויות הבולטות המזוהות עם הפסטיבל. קמינר גם מדווח מפסטיבלי קולנוע רבים אחרים בקצות הגלובוס, וביניהם נציין את ונציה, ברלין, מרקש, רומא, קרלובי וארי, ציריך ומקאו. במהלך הקריירה שלו, קמינר ערך ראיונות עם בכירי הבמאים והבמאיות (רשימה חלקית: רוברט אלטמן, וודי אלן, קשישטוף קישלובסקי, ג'יין קמפיון, פדרו אלמודובר, רומן פולנסקי, האחים איתן וג'ואל כהן, קוונטין טרנטינו, לארס פון טרייר וברנרדו ברטולוצ'י) והכוכבים/ות (ג'וליה רוברטס, ג'ורג קלוני, בראד פיט, ניקול קידמן, מדונה, אנג'לינה ג'ולי, סקרלט ג'והנסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, סנדרה בולוק ופנלופה קרוז). בראשית שנות ה-90, קמינר נחשב לסמל של שינקין, תרבות המקומונים התל-אביבית והופיע בתפקיד עצמו בסרטים אחדים שעסקו בהוויה התל אביבית הלילית: "סיפורי תל אביב", "חסד מופלא", "זרים בלילה" ו"שירת הסירנה". כמו כן הוא כיכב בסרט "ערב בלי נעמה" של משה ז'יל צימרמן, סרט שהתבסס על פרשיה מעברו הבלייני של קמינר.