אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

הסצנה מ"שמיכה חשמלית ושמה משה" שבה גיל אלון מגלם רופא מתוסכל ודופק מונולוג מרטיט על הארכת תוחלת החיים וזוועות החיים והמוות בחדר המיון של בית החולים

אסי דיין
  • דירוג
מבחינת אבא שלי, "שמיכה חשמלית ושמה משה" היה הסרט הכי טוב שיצר. זה היה הסרט הקרוב ביותר ללבו. אגב, די ברור לי למה. הסרט עצמו – מבחינת תסריט, עלילה ובימוי – מתפתח בצורה כאוטית למדי. הבלגן חוגג וההתרחשויות מקריות וחסרות סדר ומשמעת, בדיוק כמו שהוא היה בחייו. בכל אופן, לטעמי האישי "שמיכה חשמלית" דווקא אינו סרטו הטוב ביותר, אולם אם פורשים את כל סרטיו לרוחב ומפרקים אותם לסצנות, זהו הסרט שבתוכו מסתתרת הסצנה הטובה ביותר שהוא כתב וביים. מדובר בסצנה שבה שלושת ה"ערסים" – הסרסור לוי בגילומו של שמיל בן־ארי, שומר הראש שלו משה בגילומו של אורי קלאוזנר והזונה מלכה בגילומה של רבקה נוימן – מגיעים למיון לאחר שחטפו מכות ב"מדבר של הזונות", הלא הוא חוף תל־ברוך. הם פוגשים שם את הרופא התורן התשוש והעייף מהמשמרת הארוכה ומהחיים בכלל, והוא מרביץ מונולוג על "הארכת תוחלת החיים", על הזִקנה ועל העליבות שמגיעה יחד איתה. מדובר במונולוג מהפנט שמבוצע בדיוק ובהקפדה על ידי גיל אלון. עד כדי כך מהפנט, שאבי היה נוהג לציין בגאווה שחנוך לוין (שאותו הוא החשיב, לצד דוד אבידן, ל"מרענן הרשמי" של השפה העברית) אמר פעם לרבקה נוימן – ששיחקה ברבים ממחזותיו – שהוא צפה בסרט, ואם יש מונולוג שהוא מקנא שלא כתב בעצמו, זהו המונולוג הזה בדיוק. אני מניח שהרגע שבו אבי שמע מרבקה נוימן את מה שאמר חנוך לוין היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הוא באמת הרגיש סיפוק מקצועי. לרוב, באופן כרוני אפילו אפשר להגיד, הוא לא הרגיש סיפוק מקצועי וחי בתחושה של כישלון קליני. כמי שהכיר אותו היטב אני ארשה לעצמי לאבחן שזה היה המנוע שגרם לכך שהוא תמיד היה בעשייה. נרדף על ידי תחושת כישלון תמידית (שהיתה אצלו בראש בלבד), הוא כתב וכתב וכתב ללא הפסקה, כאילו מעולם לא הבין שאת תחושת הסיפוק הזו שהוא מחפש לא ישיג דרך פרסים ומחיאות כפיים. תחושת הסיפוק הזו היא תפיסת עולם, היא גישה, החלטה.