החיים על פי אגפא: פי הטבעת של השמאל

תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

“החיים על פי אגפא” אמנם מתרחש “בעוד שנה מהיום”, והוא אפוף הלך רוח אפוקליפטי, אך למעשה הוא תוצר מובהק של המציאות הישראלית ברגע ההיסטורי שבו נוצר – ימי האינתיפאדה הראשונה. דיין, המספיד ומקונן על גוויעת הצבר הישראלי, מציג חברה ישראלית אלימה, מאצ’ואיסטית, מקוטבת וגזענית. באחת הסצנות שמבטאות זאת, צ’רניאק, זמר־פסנתרן הבית (דני ליטני), מזמר שיר שחיבר לכבוד סמיר (אכרם תלאווי), הטבח של הפאב שהוא גם אקטיביסט פלסטיני, שנפצע במהלך פעילות לתפיסת מבוקשים. רגע לפני שהוא פוצח בשירה, צ’רניאק אומר בסרקזם: “כל הכבוד לצה”ל, שפוצץ לסמיר את הראש”. אחד הבליינים, נימי (שרון אלכסנדר), סגן אלוף ומפקד יחידה מובחרת שנפצע בהיתקלות ומגיע לפאב עם פקודיו הקולניים והבהמיים, מביע את סלידתו מהשיר. “נראה לי שנפלנו פה לפי הטבעת של השמאל”, הוא מכריז.

בתור קונטרה, חבורתו של נימי, שלא מחבבת ערבים בלשון המעטה, מזמרת גרסה גזענית, דוחה ובוטה ל”הליכה לקיסריה” של חנה סנש. בהמשך, החיילים מנסים להשליט סדר במקום, ממש כמו שהם עושים בשטחים הכבושים והמתקוממים. דיין העיד שהסרט שלו, ובמיוחד הסוף האלים, הוא “סוג של מרד” – וגם המבט שלו על “מה שמתרחש או עתיד להתרחש אצלנו, ובעצם בכל מקום. קריסה מוחלטת, התמוטטות של כל המערכות כתוצאה מהוויתור הגדול על כל האמיתי שבנו”.

אגב, במסמך שפִרסם דיין לקראת יציאת “החיים על פי אגפא” הוא התעקש שהסרט א־פוליטי, וסיכם את עלילתו כ-12 שעות ב”חייהם של כשמונה אנשים ההולכים לאיבוד דרך פאב בשולי הפנאי, היכן שהדקדנס האורבני חוגג את התמוטטות ה’סגולה’, את כיבוי ה’אור לגויים’, את ריסוק איברי השפה והגוף, את חריקת שיני השמאל־ימין, האשכנזי־ספרדי, הנוצרי־יהודי, הערבי־ישראלי. קריסת התרבות אל מפלס ההרס העצמי”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds