בנות

1 דקה, תאריך לא ידוע
  • דירוג
ללא כתוביות

הקומדיה “בנות” (1985), שכתב אסי דיין וביים נדב לויתן, היתה הסרט הראשון שעסק באחוות נשים במדים, בעוד החיילים ממין זכר נדחקו לשוליים. אבל “בנות”, שמתאר את קשיי ההסתגלות של טירוניות, לא ניסה ברצינות לתעד את החוויה הנשית בצה”ל, והתגלה כפארודיה מביכה על סרטי צבא. הגיחוך מתחיל בשם המתנשא של הסרט – השוו אותו, למשל, לשמות הגבריים “אחד משלנו” או “מסע אלונקות” – ונמשך בליהוק של שחקניות שכולן מבוגרות מכדי לגלם טירוניות.

הטירונות של החיילות מוצגת ב”בנות” כמו פנימייה. הטירוניות הן חבורה צווחנית של בנות מפונקות המפחדות מזריקות, והן מתנדבות לשירות, כך אפשר להתרשם, רק כשזה משרת את האינטרסים האישיים שלהן ולא משום שזאת חובתן על פי חוק. שולי (חנה אזולאי־הספרי) באה לצבא כי רצתה לעזוב את בית הוריה ולברוח מהחבר שלה. ניבה (חלי גולדנברג) רוצה להתקבל ללהקה צבאית כדי להפוך לכוכבת. היחידה שהתגייסה מסיבות אידיאולוגיות היא קארן (קרוליין לנגפורד), עולה חדשה מקנדה, והיא המגוחכת מכולן.

הסרט מתאר, לכאורה, את תהליך ההתבגרות של הנערות, שלומדות להתגבר על האנוכיות ועל הפינוק שלהן ומפתחות אחוות לוחמות. התהליך מגיע לשיאו בפארודיה על מבצע צבאי, כשהבנות יוצאות להציל את חברתן מאונס. שבע נשים באפוד מלא, נושאות נשק טעון, רימוני עשן ומסכות גז תוקפות שלושה נרקומנים עירומים למחצה שבקושי עומדים על הרגליים. לא רק שה”אויב” אינו יכול להילחם בחזרה, הוא נחות גם מבחינה מספרית. וכך, המיתוס המרכזי שלאורו גדלנו – דוד מול גוליית, נצחון מעטים על רבים – משמש בסיס לעוד בדיחה על חשבון הבנות.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds