"בית" – הפרופסור ופועל הבניין

עמוס גיתאי
  • דירוג

עמוס גיתאי הוא אדריכל בן אדריכל (אביו היה מוניו גיתאי־וינרויב, שלמד בבית הספר לעיצוב ולאדריכלות באוהאוס בגרמניה), וזה בא לידי ביטוי בסרטים שלו – מבחינה חזותית וסגנונית, וגם מבחינת בחירת נושאים (בתים וערים כמוטיב של יציבות) ואתרי צילום. לכן, לא מפתיע שסרטו התיעודי הארוך הראשון נקרא “בית” (1980) ועוסק בפרופסור ישראלי לכלכלה שמשפץ בית בירושלים המערבית. עד 1948, הבית היה שייך לרופא פלסטיני ממשפחת דג’אני המיוחסת, אך הוא נטש אותו במלחמה. אחרי קום המדינה הוכרז הבית כ”נכס נפקדים”.
אחת הסצנות החזקות בסרט היא זו שנעה בין הראיון עם בעל הבית הנוכחי, הפרופסור לכלכלה, לבין השיחה מכמירת הלב עם פועל הבניין הפלסטיני – קורבן הנכבה, שהכפר שלו נכבש ונהרס ב-1948, והוא ומשפחתו הפכו לפליטים. הפועל מסכם את הראיון ב”אם 36 צבאות ערביים אינם מסוגלים להביס את ישראל, מהי התועלת במילים שלנו?”. גיתאי סבור שדרך ההתנסחות של פועל הבניין משוכללת בהרבה מזו של בעל הבית הישראלי המשכיל, וגם גרמה ל”פירוק ההגדרה הישראלית לגבי האחר ובכך הביאה לצִנזור של הסרט”.
הטלוויזיה הישראלית אמנם הזמינה והפיקה את הסרט, אבל טומי לפיד, אז מנכ”ל רשות השידור, פסל אותו לשידור בשל תכניו. “לא באתי עם אמירות פוליטיות סגורות שיישמתי בתוך הסרט”, אומר גיתאי. “אני חושב ש’בית’ עשה את הפוליטיזציה שלי, שזה לפי דעתי הדרך הנכונה. כלומר, בוא תיחשף לחומרים, לסתירות שבהם, לדמויות, ותן לזה להוביל אותך. ההתנפלות הברוטלית על הסרט וכל מה שבא בעקבותיה חייבו אותי להחליט אם אני נסוג ואומר שאני ארכיטקט ובסך הכל עשיתי איזה סרט וזה לא נורא, או שאני הולך להגן עליו, שזה אומר להיחשף להתקפות, שיגידו עלי כל מיני דברים. בחרתי באפשרות השנייה, ובעצם בזה נגמר סיפור הארכיטקטורה. ‘בית’ היה סרט משמעותי מבחינה זו”.
הסרט חנך טרילוגיה שעסקה בחקר ההיסטוריה של אותו בית במושבה הגרמנית בירושלים – גיתאי שב אליו במהלך השנים והפגיש אותנו עם דייריו. הבית, הניצב ברחוב “דור דור ודורשיו” (כמה סימבולי), הפך מוקד וביטוי לקונפליקט החברתי־פוליטי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds