בונוס מן הארכיון: הסרט הגנוז "אביבה" בכיכובו של אלכסנדר פן

לזאר לאיוש
  • דירוג

בעקבות הספר “תנובה” מאת אביגדור המאירי | 1933

המשורר אלכסנדר פן, “מאיאקובסקי העברי”, כתב כמה משירי האהבה המקסימים שידעה השירה העברית בתקופת דור המדינה. אמנם יש שיטענו כי יצירתו השירית (זולת כמה שיאים) לא הצליחה לגעת בנצח שכן אינה משתווה לגדולתם השירית של בני דורו שלונסקי, אצ”ג ואלתרמן, אך ספק אם יימצא מי שיחלוק על הקביעה שפן היה הגבר המסוקס, המצודד והפוטוגני שבחבורה. לכך יש להוסיף את היותו דון ז’ואן כריזמטי וקומוניסט מורעל, פרא אציל רוסי וערס פואטי (אמיתי) שהצליח להמיס אפילו את לבה של הנחשקת בנשים, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי חנה רובינא, ברומן שזכה עם השנים למעמד של רכילות מיתולוגית כחול־לבן־צהוב־בוהק.

עולם התרבות המקומי, שהיה שרוי בימים ההם בחיתוליו, נזקק לאי אילו כוכבנים ראויים לשמם – על אחת כמה וכמה כוכבנים מסוגו של פן, שהיה הרבה יותר מגבר יפה בלורית ותואר. אורח חייו הבוהמייני לווה בהרגלי שתייה מגונים שהקצינו את נטיותיו המצ’ואיסטיות וגרמו לו להתנהג לא אחת כמוסקיטר מהיר חֵמה. אין להתפלא אפוא כיצד יצא למאיאקובסקי העברי שם של סמל מין תל־אביבי העסוק בחריזה אינטנסיבית של נשים ומילים עבריות גם יחד, ומדוע דווקא הוא נבחר לגלם את הדמות הראשית בסרט העברי החלוצי “אביבה”, שצולם 15 שנים לפני קום המדינה ואילולא נגנז, מסיבות תקציביות ואחרות, היה מוכתר כסרט הקולנוע הישראלי הראשון שנעשה מאז ומעולם.

“אביבה” הוא עיבוד קולנועי לספרו של הסופר והמשורר אביגדור המאירי, שהופקד בידי הבמאי לזאר לאיוש, ממייסדי הראינוע ההונגרי ותומך נלהב של המפעל הציוני. יוצרי הסרט איתרו את צוות השחקנים באמצעות תחרות כשרונות בסגנון “כוכב נולד” שדבר קיומה פורסם בעיתון “כל נוע” ומשך ערב רב של שחקנים ושחקניות בפוטנציה שניסו את מזלם בתקווה שיזכו להשתתף במיזם החלוצי. לצד פן כיכבו בסרט גם שחקן ובמאי התיאטרון אברהם ניניו והזמרת שרה אסנת הלוי, שנהנתה מפופולריות רבה בעת ההיא.

אבל הסרט מעולם לא הגיע לשלבי עריכה. נותרו ממנו רק 40 דקות של חומר גלם שאותרו לפני שנים אחדות על ידי אנשי ארכיון הסרטים בסינמטק ירושלים. הצילומים אמנם שרדו, ואף עברו תהליך משוכלל של דיגיטציה, אבל פס הקול אבד – וכך גם התסריט.

הסרט מתעד את פן מדגים פעולות יומיומיות פשוטות המעניקות ייצוג להווי המקומי הציוני בארץ ישראל של שנות ה-30, במנעד שבין עבודות בנייה וחיי פועלים לסצנה צנועה ומינימליסטית של תרבות פנאי המסתכמת בישיבה בבתי הקפה (הלא מי יודע מה גרוביים) של אז, קריאת עיתון ושתיית חלב.

סמוך למועד הצילומים פורסמה בעיתון “דבר” ידיעה שעשתה את הבלתי ייאמן ותקפה את הסרט בטיעון שנועד “לצורכי תעמולה אנטי־ארצישראלית'” – כאמור, עוד לפני שבכלל הגיע לשלב העריכה. הידיעה הרתיחה את דמו של פן, ששלח לעיתון מכתב תגובה ובו עמד על כך שהסרט הוא “ציוני אנטיציוני במלוא מובן המילה”, וכהרגלו בקודש לא חסך בעסיס ובפאתוס. “רק לפני 7–10 חודשים נלחמנו על ארץ ישראל בהיותנו נתונים בידי היבסקציה. עברנו את כל מדורי הגיהנום הסובייטי והתענינו בגלות ססס”ר [ברית־המועצות] בפינות הנידחות – ואותנו באים להאשים בתעמולה אנטי־ארצישראלית?!”.

את תגובתו חתם פן באיחולי ברכה למיזם המתגבש, במילים שמותירות טעם מעקצץ, בלתי נמנע, של חמיצות: “אנחנו מקווים כי הידיעה שבאה מתוך שהמודיע לא ראה את כל הסרט לא תמצא הד בלב חברינו הפועלים ויתר תושבי תל־אביב, ועלינו, הנתקלים גם בלאו הכי במכשולים גדולים בעבודתנו זו, לא יהיה לבזבז עוד את מרצנו על מלחמה באי הבנה מצד הקהל. הננו מאמינים כי ציבור הפועלים וכל תושבי ארץ ישראל יושיטו לנו יד עוזרת, כי הצלחת הדבר הזה נוגעת לא רק לקבוצתנו הקטנה אלא בכבוד כל התוצרת העברית בארץ ישראל. אל. פן, קבוצת ‘השחר'”.

מה כבר יש לומר על סרט הישראלי החשוב ביותר שמעולם לא הושלם? ובכן, לא נותר לנו אלא לחתום במילותיו של פן עצמו: “כֵּן הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת”.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds