אמצעי מאוחר

ניר עברון
  • דירוג

בניגוד לרוב היוצרים באסופה זו, ניר עברון מגדיר עצמו כאמן וידיאו וצלם. עבודותיו מתרחשות במרחבים שבין הפיזיות של חומר התיעוד לבין משמעות התיעוד. עברון מתעניין בחומר הפיזי, ודרכו מנסה להבין משהו על המציאות שהוא מתעד. “אמצעי מאוחר” בנוי מסרט נדיר שנמצא באקראי בארכיון מוזיאון הלח”י. כפי שדברים כאלה נוטים להתרחש, בדרך מקרה נודע לעברון על חומרי 16 מ”מ ששמורים שם בתוך קופסאות מתכת מחלידות ובלי שלאיש יהיה מושג מה הן מכילות. עברון המסוקרן ניגש אליהן, וקיבל אישור להמיר את הסרטים המתפוררים לקבצי וידיאו.

הדימויים שגילה מרתקים: סצנות משוחזרות של שוד בנק דיסקונט ברחוב אלנבי בתל־אביב, קרבות ליד ירושלים וחיי יומיום אינטימיים של חברי הלח”י הצעירים. הם מצולמים באופן חובבני וקרוב מאוד – ברור שהצלם הוא חלק מהחבורה. עברון ניגש לחומרים הללו מזווית לא קונבנציונלית: הוא לא ניסה לייצר סיפור מסורתי, כזה ש”בנוי היטב”, וגם לא להבין במדויק היכן מצולמים חברי הלח”י ומי הם. הוא אמנם מתחיל בהסבר על המחתרת ועל האופן שבו הגיע לחומרים, אבל מהר מאוד מגיע למקום שבו הוא חש נוח – מחקר של החומר עצמו. הוא מרחיב על מצבם של הסלילים המתפוררים, מתבונן בחשיפות הלא מדויקות ומסב את תשומת הלב של הצופים לעדשות שבהן הפילם צולם ונחשף. הדיון אצל עברון הוא על החומריות עצמה, ועל הידרדרותה במשך 70 שנה של תנאי לחות וחלודה. הנשמה של חומר הגלם עצמו. הוא מתעניין בעקבות – ולא כל כך במי שהטביע אותן.

המבט הוא פורנזי, כמעט בלשי, אבל לא כדי לגלות את הדמויות שהשאירו את הסימנים – להפך. העניין הוא בסימנים. ההיסטוריה נכתבת על ידי דימויים גם כשהם חסרי פשר. אנחנו מתעקשים, באקט פבלובי, לארגן אותם כנרטיב – כי ככה אנחנו צורכים את ההיסטוריה שלנו. עברון מציע פריזמה אחרת לחשיבה על דימויים היסטוריים. הפעולה שלו מרחיבה את המבט ומאפשרת לתפרים, לסדקים ולכתמים לדבר. במקום שבו הקולנוע רואה בפגמים בעיה שיש ללטש ולשחזר, עברון רואה בהם הזדמנות. וזה מרתק.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds