- כל תכני הסינמטק פתוחים ללא הגבלת זמן
- מחיר מוזל על תכנים מתארחים
אבי מוגרבי יוצר סרטים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני – על הרגעים הגלויים והנסתרים שלו, על מה שרואים ועל מה שרבים אולי מעדיפים לא לראות. במשך כמה עשורים, דרך שורה ארוכה של סרטים תיעודיים, גיבש מוגרבי שפה ייחודית שהפכה לסימן ההיכר שלו ושימשה השראה לקולנועניות וקולנוענים רבים בארץ ובעולם. השפה של מוגרבי נעה בין תיעוד לבדיון ובוחנת ללא הרף את מקומו של הבמאי ואת יכולתו לתאר את המציאות על פי בחירתו, וזאת מתוך מודעות מלאה למקומו בהיררכיית הכיבוש ותפקידו בסרטים שהוא יוצר.
בסרטיו בוחן מוגרבי את סוגיית האמת בקולנוע הדוקומנטרי ומאתגר אותה. מהי האמת? מי מספר אותה, ובעיני מי היא אמת? האם יש בכלל אמת כזו? האם מה שאנחנו רואים בחדשות הוא אמת? הרי מה שנגלה בסרטים של מוגרבי אינו מופיע בחדשות; אז היכן נמצאת האמת, והאם יש לה חשיבות במציאות חיינו כאן, שרוב הזמן זוכה לייצוג מעוות?
הדמות שבנה לעצמו מוגרבי בסרטיו וסיפור המסגרת של כל סרט מתכתבים עם מושאי התיעוד וגורמים לצופים לחשוב מחדש על המציאות החברתית, הצבאית והפוליטית במחוזותינו. המוגבלות של תיעוד המציאות והיחסיות של האמת שעולה מהתיעוד הביאו אותו ליצור שפה שמשחקת ברווח שבין בדיה לאמת. התיעוד העצמי מרחיק את מוגרבי מעמדת הבמאי המתבונן, האובייקטיבי כביכול, זה שמתעד את המציאות “כפי שהיא”. יוצרי קולנוע רבים מגלמים תפקיד מרכזי ביצירותיהם, אך יש משהו ייחודי מאוד בדרך שבה מוגרבי בוחר ללוות את סרטיו באמצעות דמותו, דרך קטעים מבוימים המתכתבים עם התיעוד בישראל ובשטחים.
אחת הדוגמאות היא הסצנה שבה מספר מוגרבי על הפרידה מאשתו, שאירעה בעקבות החיבה שהתפתחה אצלו לאריאל שרון כשתיעד אותו בסרט “איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון”. דוגמה אחרת היא ההזמנות לביים סרטי עצמאות ונכבה שקיבל ממפיק ישראלי ומפיק פלסטיני ב”יום הולדת שמח מר מוגרבי”, וההקבלה שמטבע הדברים נעשית ביניהם. וישנן גם שיחות הטלפון עם החבר הפלסטיני ב”נקם אחת משתי עיני”, וריבוי הדמויות ב”אוגוסט” (שם הוא מתעמת פעמים רבות עם אזרחים שמפגינים ושוטרים או חיילים שמערערים על זכותו לצלם – והוא, שמודע לזכויותיו האזרחיות, לא מוותר בקלות).
כך נע מוגרבי בין הדמות שבחר לעצמו לבין דמותו כבמאי דוקומנטרי שמתעד את העוולות, את הרגעים הקטנים והאנושיים של ההתמודדות הבלתי אפשרית וחסרת הסיכוי עם גחמותיהם של החיילים והקצינים בשטח, כמו למשל העמדת אדם על אבן במשך שעות רק כי העז להסתכל אחורה, או מניעה מאשה מדממת להגיע לבית החולים. מוגרבי נמצא שם כדי לתעד, תוך הפעלת זכויותיו כאזרח ישראלי שבכוחו להתעמת עם החיילים, שמנסים למנוע ממנו לצלם. יחסי הכוח האלה מוצגים בסרטיו כדי להדגיש את זכויות היתר של מי שמתנגדים ויכולים להתנגד, שאף הן חלק ממנגנון הכוח הישראלי. ברווח הזה שבין מציאות לדמיון, ובמשחק ביניהם, הצפייה הפסיבית של הצופה כמו מתערערת, ונדרשת הקשבה אחרת, התבוננות ומחשבה. הקולנוע הופך בתוך כך למרחב שבו נוצרות תובנות ונחשף קלסתרו של הכובש.
מעשה התיעוד של מוגרבי השפיע כאמור על דורות של יוצרים החבים לו את שחרורם מכבלי ייצוג ותודעה, ואת האפשרות לפרשנות אישית. הזמן שחלף מאז החל את דרכו הקולנועית מספק פרספקטיבה ומעלה שאלות על מה שאפשר היה לצלם אז ומה היום, ועל מה שראינו אז וכבר לא רואים היום. צפייה בסרטיו של מוגרבי בצורה מרוכזת היא מעין רטרוספקטיבה של הכיבוש ושל המבט עליו, מבט שכמעט ואינו מתקיים היום. הדיון בו נעלם כליל מהשיח הציבורי, ואפילו למילה כיבוש עצמה נעשתה דה־לגיטימציה מתמשכת.
באסופה זו בחרתי להתמקד בסרטים “השחזור”, “יום הולדת שמח מר מוגרבי”, “איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון”, “אוגוסט”, “נקם אחת משתי עיני” ו-“Z32″. את הסרטים הללו מחברת שפה קולנועית שזרעיה נטמנו ב”השחזור”, סרטו התיעודי הראשון, ונבטו בסרטיו הבאים.