אודות האסופהרשימת הרגעיםאודות הסרטמידע קטלוגי

הנשגב והמגוחך, מסע ביצירתו של עמוס גוטמן

בעריכת: אמיר קמינר
  • דירוג

כשהבמאי עמוס גוטמן מת ב-16 בפברואר 1993, בגיל 38 ממחלת האיידס, הרגשתי שהקולנוע הישראלי התייתם. הספדתי אותו אז בטלוויזיה וחתמתי את דברי האבל בקביעה: “עמוס גוטמן היה נסיך”. גוטמן אכן היה נסיך הדקדנס הישראלי. הקלישאות והכינויים שדבקו בו היו נכונים: “הקדים את זמנו”, “אין נביא בעירו”, “משורר השוליים והביבים”, “אלמודובר הישראלי”.
בחייו הקצרים מדי הספיק גוטמן ליצור שבעה סרטים: שלושה קצרים (“פרמיירות חוזרות”, 1976; “מקום בטוח”, 1977; ו”נגוע”, 1980) וארבעה ארוכים (“נגוע”, 1983; “בר 51”, 1985; “חימו מלך ירושלים”, 1987; ו”חסד מופלא”, 1992). עם לכתו, הרגשתי שהוא מצטרף אל פרידריך וילהלם מורנאו, ריינר ורנר פאסבינדר, פייר פאולו פזוליני וכל הקדושים האחרים של הקולנוע שמתו בטרם עת, בגיל צעיר, ומותם מלווה אותנו בתחושה איומה של תסכול מדכא והחמצה נוראית, על הסרטים הנפלאים והמדהימים שעוד יכלו לעשות ולהעשיר ולהאיר בהם את חיינו.
גוטמן היה יוצר ואדם נועז, חתרני, אמיץ, חלוץ, שיצא מהארון בתקופה שבה רק בודדים העזו לעשות זאת. בסרטיו שעסקו בפחדים, בתשוקה ובמוות הוא הצליח להרגיז את הממסד הקולנועי וכמה מהמבקרים וגם את הקהילה ההומואית. הוא נתקל בתלאות, במכשולים, בהתעלמות ובהתנגדות, שהקשו עליו לעשות את הדבר שאהב יותר מכל – לביים סרטים. השיא היה שבטקס האוסקר הישראלי של שנת 1992, חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לא העניקו ל”חסד מופלא” אף פרס למרות שלל מועמדויות, ולמרות שהיה מגיע לו.
במהלך השנים הותקף גוטמן בטענה שהדמויות האאוטסיידריות שלו והקולנוע שלו ככלל מנותקים ותלושים מהמציאות הישראלית. אבל סרטיו של גוטמן היו רלבנטיים, ואף פוליטיים, והמטירו על החברה הישראלית אמירות נוקבות וביקורת מתריסה יותר מהרבה סרטים שהתיימרו להיות אקטואליים, ביקורתיים וחברתיים.
גוטמן היה הקולנוען הראשון שיצר בישראל קולנוע קאמפי פוסט־מודרניסטי במתכוון ובמודע. קאמפ הוא מושג שטבעה סוזן סונטאג בראשית שנות ה-60 – יורשו המודע, האירוני, התיאטרלי והמוגזם של הקיטש. הקאמפ שימש כשפה הסודית של הומואים בשנים אפלות שבהן חיו במחתרת ובהסתרה. הקאמפ שנטף מסרטיו של גוטמן היה הגורם המרכזי למשיכה שלי לעולם שיצר. בעבודת הגמר האקדמית שלי בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב עסקתי ביישום תיאוריית הקאמפ על הפילמוגרפיה של גוטמן. היא התפרסמה תחת השם “ויש לנו את האמנות שלנו” בכתב העת המנוח “סרטים”.
בכלל, ביני לבין גוטמן היה קשר חברי ומקצועי מיוחד. הביקורת הראשונה שפרסמתי היתה על “נגוע”, ומאז ליוויתי את הקריירה שלו. באפריל 1991, ארבע שנים אחרי שגוטמן הסתגר במשכנו בעקבות הכישלון הביקורתי והקופתי הלא מוצדק של “חימו מלך ירושלים”, כשהעביר את ימיו במיטה, בבהייה בתקרה ובצפייה בטלוויזיה, כתבתי־התחננתי במדורי האישי במקומון “תל־אביב”: “עמוס, צא מההסתגרות בגלות רמת־גן. הקולנוע הישראלי זקוק לך”.
התברר שהקריאה הנרגשת עשתה את שלה. בראיון לשבא סלהוב ב”כל העיר” ארבעה חודשים לאחר מכן גילה גוטמן שהבקשה הפומבית שלי היא הדבר שגרם לו לצאת מהגלות ולהסתער על “חסד מופלא”: “עד לפני חודש עוד הסתובבתי עם ההרגשה האיומה הזאת, שמלווה אותי מאז הכישלון של ‘חימו’, שאולי אני באמת צריך למצוא משהו אחר לעשות. ואז אמיר קמינר כתב רשימה בעיתון, ולפתע ההרגשה הזאת עברה”. לאות תודה, גוטמן שיבץ אותי בתפקיד שאותו הגדיר “המלאך השומר” בסצנת המועדון ב”חסד מופלא”. אף שמדובר היה בתפקיד של רב ניצב, גוטמן אילץ אותי לחמצן את שארית הפליטה של שיערי. התמסרתי ברצון לגחמותיו.
כשהוא מת, כתבתי: “עמוס, התייתמנו. הותרת אותנו, יתומי הסערה, אזרחי השוליים, המקוללים, הבודדים והנגועים, לבד בעולם הנורא הזה”. עשורים חלפו מאז לכתו של גוטמן, וחסרונו עדיין מורגש. בעידן הנוכחי, שבו סטרייטים נוהרים למצעדי גאווה, הומואים ולסביות מככבים על המרקע, ילדה טרנסית מופיעה על שער “מוסף הארץ” ובממשלה מכהן שר הומו, קשה אולי להבין כמה גוטמן היה חלוץ ופורץ דרך, ועד כמה עצומה היתה התרומה שלו, שסללה דרך לאמנים רבים אחרים. אז הנה תריסר הוכחות המבהירות מה רבה תרומתו, ולמה גוטמן הוא בעיני היוצר הגדול, המרתק והחשוב שקם בישראל.
שימו לב! כל סרט באסופה מלווה בטקסט קצר מתחתיו.

אמיר קמינר
עיתונאי / "ידיעות אחרונות", Ynet
אמיר קמינר נולד ב-19.9.1960. גדל במושב אביחיל בעמק חפר, שהוקם על ידי סביו (בוגרי הגדוד העברי שלחם במלחמת העולם הראשונה) וסבותיו. קמינר למד בשנים 1982-1985 במגמה העיונית של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. פעמים סיים מצטיין רקטור של הפקולטה לאמנויות. במהלך הלימודים נמנה על מקימי כתב העת המנוח "סרטים". ב-1986 עבד תקופה קצרה בשבועון המנוח "להיטון". בקיץ 1986 החל לעבוד בקבוצת "ידיעות אחרונות" בתור מבקר קולנוע. ומאז הוא מתמקד בהחדרת תרבות הקאמפ, הקאלט, הטראש והשוליים לישראל. כמו כן הוא מפרסם כתבות וביקורות בתחומי אופנה וקולינריה. החל משנת 2000, קמינר מסקר בקביעות את פסטיבל הקולנוע של קאן, והפך לאחת הדמויות הבולטות המזוהות עם הפסטיבל. קמינר גם מדווח מפסטיבלי קולנוע רבים אחרים בקצות הגלובוס, וביניהם נציין את ונציה, ברלין, מרקש, רומא, קרלובי וארי, ציריך ומקאו. במהלך הקריירה שלו, קמינר ערך ראיונות עם בכירי הבמאים והבמאיות (רשימה חלקית: רוברט אלטמן, וודי אלן, קשישטוף קישלובסקי, ג'יין קמפיון, פדרו אלמודובר, רומן פולנסקי, האחים איתן וג'ואל כהן, קוונטין טרנטינו, לארס פון טרייר וברנרדו ברטולוצ'י) והכוכבים/ות (ג'וליה רוברטס, ג'ורג קלוני, בראד פיט, ניקול קידמן, מדונה, אנג'לינה ג'ולי, סקרלט ג'והנסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, סנדרה בולוק ופנלופה קרוז). בראשית שנות ה-90, קמינר נחשב לסמל של שינקין, תרבות המקומונים התל-אביבית והופיע בתפקיד עצמו בסרטים אחדים שעסקו בהוויה התל אביבית הלילית: "סיפורי תל אביב", "חסד מופלא", "זרים בלילה" ו"שירת הסירנה". כמו כן הוא כיכב בסרט "ערב בלי נעמה" של משה ז'יל צימרמן, סרט שהתבסס על פרשיה מעברו הבלייני של קמינר.