שייקה אופיר (1928–1987), השחקן שעל שמו קרוי פרס האוסקר הישראלי מאז שנת 2004, ניצב ללא ספק בפסגת הפנתיאון של הקולנוע הישראלי. כשהיה רק בן 14 החליט אופיר (אז ישעיהו גולדשטיין) להתגייס לפלמ"ח, שם התוודע לחיים חפר ולדן בן־אמוץ, שבהמלצתם התקבל לסטודיו למשחק של תיאטרון האוהל. לאחר פרוץ מלחמת 1948 הצטרף אופיר ללהקת הבידור של הפלמ"ח, "הצ'יזבטרון", לצד נעמי פולני, גדעון זינגר ושלמה בר־שביט. בראשית שנות ה-50 נסע לפריז, למד פנטומימה אצל אטיין דקרו והופיע עם הפנטומימאי הנודע מרסל מרסו. עם שובו לישראל העלה מופעי פנטומימה וכיכב בסרטים "באין מולדת" (נורי חביב, 1956) ו"מעשה במונית" (לארי פריש, 1956). לאחר מכן יצא לארצות־הברית לכמה שנים. הוא נחל שם הצלחה, ויצא לסיבוב הופעות עם כוכבת הקולנוע מרלן דיטריך.
בראשית שנות ה-60 שב אופיר לארץ, העלה שלל מופעים שכללו מערכונים ודמויות שהפכו לקלאסיקה, ואף ביים את שתי התוכניות הראשונות של שלישיית הגשש החיוור. באותה תקופה גם הצטלם לשורה של סרטים בלתי נשכחים: "אלדורדו" (מנחם גולן, 1963), "חור בלבנה" (אורי זהר, 1964), "שמונה בעקבות אחד" (מנחם גולן, 1964) ו"דליה והמלחים" (מנחם גולן, 1964). ואולם, שיתוף הפעולה הקולנועי המשמעותי ביותר שלו היה עם הכותב והבמאי המוערך אפרים קישון, בסרטים "ארבינקא" (1967), "תעלת בלאומילך" (1969) וכמובן "השוטר אזולאי" (1971), סרט שזכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרס האוסקר וגרף את פרס גלובוס הזהב. בהמשך כיכב בשני סרטים של משה מזרחי, "אבו אל־בנאת" (1973) ו"הבית ברחוב שלוש" (1973), וב-1977 ביים את הקומדיה "500 אלף שחור", שבה כיכב לצד ז'אק כהן וזאב רווח. הוא הלך לעולמו עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1987.
