עמוס גיתאי הוא במאי, תסריטאי ומפיק, מהבמאים הישראלים המוכרים, המוערכים והמצליחים בעולם. סרטיו השתתפו בתחרויות הרשמיות של הפסטיבלים היוקרתיים בעולם, בהם ונציה וקאן. בצעירותו למד גיתאי ארכיטקטורה, אך לימודיו נקטעו עקב גיוסו לשירות מילואים במלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה תיעד גיתאי את המראות במצלמת סופר שמונה שהביא עמו, אך בשלב מסוים נפצע. לאחר מכן בחר לא לשוב אל לימודי הארכיטקטורה – ופנה לעשיית סרטים.
בתחילת דרכו הקולנועית ביים גיתאי סרטי תעודה. כבר בסרטו הראשון, "בית" (1980), מופיעים האלמנטים שליוו את יצירתו בשנים הבאות: מבחינה קולנועית – צילומים ארוכים ורצופים והשפעות של ארכיטקטורה; בגזרת התוכן, הסרט מתמקד בבית שבמלחמת העצמאות ננטש על ידי הבעלים המקורי שלו, רופא ערבי, שמוחלף בידי דיירים יהודים. הסרט נפסל לשידור בערוץ הראשון, אך נחל הצלחה מחוץ לגבולות ישראל. הדיסוננס הזה המשיך ללוות את הקריירה של גיתאי: מצד אחד הצלחה עולמית, בעיקר באירופה – ובישראל כתף קרה וביקורת.
גיתאי משלב בין עשייה דוקומנטרית לעלילתית. סרטו "אסתר" (1986) השתתף במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן וזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל טורינו לקהל צעיר. סרטו "ברלין-ירושלים" (1989) זכה בפרס הביקורת בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. "יום־יום" (1998) זכה בפרס וולג'ין לסרט ולתסריט בפסטיבל ירושלים. "קדוש" (1999), "כיפור" (2000), "קדמה" (2002) ו"אזור חופשי" (2005) השתתפו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ו"כיפור" גם גרף שם את הפרס ע"ש פרנסואה שאלה לבימוי.
סרטו "עלילה" (2003) השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, ו"הארץ המובטחת" (2004) גרף בוונציה את "פרס השלום". "אנה ערביה" (2013) השתתף גם הוא בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, וזכה בפרס Green Drop ובציון לשבח של פרס SIGNIS. בפסטיבל חיפה הוענקו ל"אנה ערביה" פרס הצילום ופרס התסריט, שאותו חלק גיתאי עם התסריטאית מארי־ז'וזה סנסלם. סרטו "רבין: היום האחרון" (2015) השתתף גם כן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, ובפסטיבל סביליה לקולנוע אירופי הוענק לו פרס מיוחד מטעם חבר השופטים. בין סרטיו האחרים: "יומן שדה" (תיעודי, 1982) ו"זכרון דברים" (1995).
לצד פעילותו הקולנועית, גיתאי גם מציג תערוכות ומיצבים במוזיאונים בארץ ובעולם.
