שלכת בעיר, והמצלמה משוטטת בגנים הציבוריים הנטושים מאדם. פה ושם עובר אורח יושב על ספסל בבגדים חורפיים. בתיעוד הזה מצולמים כל כך הרבה פרטים ירושלמיים, שגם אם לא היתה בקטע קריינות המעידה על המיקום אפשר היה לזהות שזו ירושלים. למשל, הנדנדות הדו־צדדיות מברזל ולידן סוס רכיבה, גם הוא כולו מברזל, שאני עדיין יכולה להרגיש את זכרון הישיבה עליהם: לא מאוד נוח וגם לא בטיחותי, אבל חוויית ילדות בלתי נשכחת כשהסתערנו על הגינות שבהן הוצבו. כך גם האבן הירושלמית שמחפה על הגדרות, העצים העירומים לאורך השבילים, שמאחוריהם בולטים בתי השכונה, ולסיום שלושה שומרים בלבוש מנדטורי למראה. בירור קצר שערכתי עם תושבים ותיקים מעלה ששניים מהם השתייכו למשמר העם, ואחד הוא שוטר במשרה מלאה.
גן סאקר, כך על פי הקריינות, ממוקם למרגלות גבעת הכנסת. ואכן, בתיעוד רואים את משכן הכנסת מתנשא לבדו מעל הגן (בטרם הוקמו השכונות שמסביב) והמוני תושבים חוגגים יחד בפיקניק ענק. הגן הזה נשמר לאורך השנים כפארק עירוני ולא נדרס בהתפתחות העירונית. לאורך השנים נחגגו בו חגים רבים במסורות תרבותיות שונות, ובראשן המימונה שבתום חג הפסח (אבל לא רק). קרבתו לעמק המצלבה יצרה רצף של טבע מגוון הזמין לתושבים בכל ימות השנה. כיום גן סאקר הוא פארק מפותח עם מסלולי ריצה ורכיבת אופניים, ואף הוצבו בו מתקני משחקים מתקדמים. הקטע הזה מראה כמה יפה היה האזור גם בטרם פותח.
שיטוט בגינות העיר מטעם המחלקה לשיפור פני העיר בעירייה, שבאמצעות מפיק הסרטון היצירתי גייסה קומיקאים מקומיים כדי להדגים כללי עשה ואל תעשה ברחבי הגנים הציבוריים. מתוך יומן ירושלים 14 משנת 1971.הקומיקאים רצים ברחבי גן סאקר במראהו הבתולי, אלא שעתה כבר ניתן להבחין בסממנים ראשונים של פיתוח, כשמנופים מתחילים בהקמת מגדלי וולפסון בפאתי רחביה. הקריינות מציינת שהגן שוקם לאחר אירועי המימונה ההמוניים – משימה מרכזית של העירייה עד ימינו אנו. בגן שיבר הממוקם בצומת הרחובות קינג ג'ורג', שמואל הנגיד ובן־יהודה קישטו את מבנה השירותים בצמחייה. גן שיבר, שנודע גם בכינויים "בור שיבר", "גן המנורה" (שם הוצבה לראשונה המנורה שעברה עם הכנסת למשכנה בגן הוורדים) ו"גן הסוס" (בשל פסל הסוס שהוצב בה ב-1997), הוא סיפור מרתק על קרקע שיועדה במשך שנים לבנייה של מבנים רבי קומות, חניון ומרכז מסחרי, אבל הפכה עם השנים ואחרי מאבק ממושך לשטח עירוני פתוח לרווחת הציבור.כמו כן מופיע בקטע תיעוד של גן העצמאות, שבו אסורה הנסיעה של כלי רכב ואלה שעושים זאת מזהמים את "אווירו הצח וריחותיו הבשומים" – כך לפי הקריינות.אחד הגנים היפים בעיר, שמארח בשל כך קבלות פנים בינלאומיות, הוא גן השושנים שבשכונת טלבייה, שבו לפי הקריינות נשתלו 3,000 ורדים מזנים חדשים שטופחו בארץ.ולסיום: תיעוד של כיכר פריז עת צמחו בה קקטוסים בלב הצומת סואן, לפני השיפוץ והפיכתה לכיכר עם מזרקה ובהמשך גם למרכז הפגנות ארצי.
קטע מתוך יומן ירושלים 17 משנת 1972. לראשונה, היומנים מצולמים בפילם צבעוני ולא בשחור־לבן – ומה יותר מתאים לקטע צבעוני מתיעוד של המפלצת בגינת המשחקים שהפכה למוקד עלייה לרגל לכל ילדי העיר ואף לבאים מחוצה לה. המפלצת היא פסל סביבתי ענק של האמנית הצרפתייה ניקי דה סאן־פל, שיצרה אותו מתוך כוונות פמיניסטיות, מתברר. המפלצת חולשת על הגן כאשה חזקה וענקית; הילדים גולשים ויוצאים החוצה מתוך החלל הסגור והאפל, כמו בלידה, והיא צבועה בצבעים של פרה שכן היא מספקת מזון לצאצאיה ולבני האדם גם יחד.אכן, זהו מתקן שעשועים מיוחד במינו – שלוש לשונות ארוכות משתלשלות מטה־מטה, ובזכרוני חרותים קולותינו המצווחים באושר הגלישה. אני זוכרת את הטיפוס לחלל הפה של המפלצת והגלישה אל תוך ארגז החול, שהיה לרוב מטונף – אבל מי ידע אז על הסכנות הטמונות בחול, שהיה חלק בלתי נפרד מילדותנו השמחה (וממלאכת הטִאטוא הביתית בתום ביקור במגרשי המשחקים). שטחו של גן רבינוביץ', שבו ממוקמת המפלצת, נחתך במהלך שנות ה-90 לטובת בניית יחידות דיור להשכרה ארוכת טווח.
קטע מתוך יומן ירושלים 3 משנת 1969, ובו בשורה משמחת שלפיה החברה לפיתוח ירושלים המזרחית תשקיע מיליון לירות, לא פחות, בשיקום שכונת ימין משה. הקטע נפתח בתיעוד מרהיב של השכונה הבנויה במעלה הגבעה הבתולית כשמסביבה נוף בראשיתי. מראה השכונה בנקודת הזמן ההיא לא שונה במיוחד מהמראה העכשווי שלה, למעט הרחובות, שרוצפו באבן מסותתת. בזמן התיעוד, הרחובות היו דרכים משובשות שבחלקן "רוצפו" באבני דרך קדומות.ברחובות המשתפצים אפשר לראות דמויות – חלקן נראות מקומיות ואופייניות לתקופה, אחרות בלבוש אתני מוגזם שמעורר תהייה שמא נשלפו מחלום מוזר. בקריינות מציינים שהשכונה עתידה למשוך מהשפלה אמנים שיעברו לגור בה ו"יתנו פורקן לרוחם היוצרת". עם הנוף לחומות, איך לא?ולבסוף, תיעוד של רחבת טחנת הקמח של מונטיפיורי – ההבדל ביחס לימינו מזערי – אך בטרם הובאה לשם כרכרתו. הרחבה הזו היא אתר חובה לכל מי שמבקר בירושלים, וגם אנחנו כתושבי העיר אהבנו לבקר בה ולהשקיף על הנוף המרהיב של חומות העיר העתיקה. בימים עם ראות טובה אפשר לראות ממנה את הרי מואב ופיסה מים המלח.
תיעוד תחילת הפיתוח של מה שתוכנן כפארק לאומי למרגלות הר ציון וחומות העיר העתיקה (על ידי ״החברה לפיתוח מזרח ירושלים״). ראשונים להשתפץ לטובת תושבי העיר היו מבני המרכז המסחרי של שכונת גורת אל ענב, שהוקמה על ידי קבוצת יהודים מוגרבים שביקשו לצאת מהחיים הצפופים בתוככי החומות המוגנות. שתי שורות המבנים, המוצגות בקטע במהלך שיפוצן, מוכרות היטב לכל מי שביקר בחנויותהם של בעלי המלאכה בחוצות היוצר וביריד הקיצי שהתקיים שם ובפארק הלאומי (שנקרא פארק טדי). על פי הקטע, לאחר שיפוץ המבנים הובאו אליהם בעלי מלאכת יד דוגמת צורפים, אורגי שטיחי גובלן, מנפחי זכוכית, קרמיקאים, אנימטורים ועוד.
תיעוד המאיר את האופן שבו התפתחה העיר מתוך אדמות טרשים. בקטע נראה שיפוץ מסיבי של כבישים ורחובות במטרה לשפר את התנועה בעיר ולהרחיב את הגישה לשכונות המתפתחות. אם לומר את האמת, מן הידועות לירושלמים שירושלים כל הזמן משתפצת ומתפתחת ולמעשה רחובותיה נמצאים בשיפוץ מתמיד, כיאה לתל ההיסטורי שהיא. פה בקטע ניתן לראות את ראשית הרחבתן של דרך חברון ושדרות בן צבי כעדות למרחבים הפתוחים שהיו פעם מנת חלקה של ירושלים בטרם החלה בה תנופת הבנייה.
אחת מחוויות הילדות הזכורות לי לטובה היתה טיולים משפחתיים בשבת לעיר חברון, שם היינו נכנסים לבתי מלאכה של נפחי זכוכית ומתמוגגים למראה ניפוח החומר, שבשלבים אלו היה גמיש כגומי והתהדר בצבעים וגוונים שנחרתים בעומק העין (שנים אחר כך אנסה לאתר אותם בכל רכישה של כלי מזכוכית). בקטע היפהפה שלקוח מתוך יומן ירושלים 6 משנת 1969 מתועד בית המלאכה לניפוח זכוכית של האחים נקר. הקטע עצמו צולם בשחור־לבן, כך שאיני יודעת לומר אם הגוונים מזכירים את אלו של הזכוכית החברונית – אבל גם כך בלוני הזכוכית מעוררים בי את אותה קריאת התפעלות שנובעת מצפייה באומנים העוסקים במלאכתם מתוך ידענות ולמידה בין־דורית וללא שימוש במכונות תעשייתיות. אהבתי במיוחד את קטע האריזה בסיום, שבו לא עוטפים את יצירות הזכוכית בניילון או קלקר אלא מניחים אותן בארגזי עץ ומרפדים אותם בקש. את תוצרי אומנותם של האחים נקר שלחו ממאה שערים לכל רחבי תבל.
קטע מתוך יומן ירושלים 9 משנת 1969, תיעוד של קייטנים וקייטנות בקיץ הירושלמי. בחלק הראשון מופיע תיעוד של קייטנה ביער ירושלים, שניטע על ידי קק"ל ומשך תושבים רבים בשעות הפנאי שלהם. בקייטנה עשרות רבות של ילדים מקפצים ביער במשחקי שטח שונים, ויש גם תיעוד של בריכת השחייה – שלדעתי שולבה אחר כך במרכז הנופש ציפורי. מבחינתי, זהו תיעוד נדיר של האזור בטרם התמלאו הגבעות שמסביב בשכונות חדשות שנגסו וחתכו את גובה וצלע ההר.נטיעות קק"ל הוריקו את מראה הטרשים שאִפיין את האזור הבראשיתי שבו ממוקמת ירושלים (בצד העובדה שגרמו להשתלטות של מינים פולשים שלא שייכים לטבע המקומי). כילדים בירכנו על מרחבי הטבע העצומים שנוצרו בזכות הנטיעות, במיוחד בתקופת הקיץ, שבה שפע העצים השפיע באופן משמעותי על הטמפרטורה, עם הבדלים של כמה מעלות בין מי שנמצאו בצל ואלו שנותרו חשופים לשמש.בהמשך הקטע ישנו תיעוד של קייטנת האמנות של אגף הנוער במוזיאון ישראל, מקום שרבים־רבים מילדי ירושלים זכו ללמוד בו אמנות מסוגים שונים בחוגים במהלך השנה ובקייטנות מרוכזות בקיץ. כילדים, מוזיאון ישראל היה אתר שבו הרבינו לבקר וליהנות מצדדיו השונים – גן הפסלים הענק שבאחוריו, האגפים המיוחדים של האמנות המגוונת ואגף הנוער, שבו זכינו לתשומת לב והשקעה מדהימה, עם תערוכות מיוחדות והזדמנות להתנסות בטכניקות וחומרי יצירה ממינים שונים.
כמעט שכחתי את גן החיות התנ"כי בשכונת רוממה, שכל ביקור בו היה בגדר מסע אל עולם מופלא. אני ממש זוכרת את הירידה התלולה מהרחוב הראשי אל תוככי הגן, שבוניו ניסו להעניק לחיות תחושה של טבע גם אם רובו עוצב וניטע במיוחד עבורן. לכל בעל חיים הוצמד הציטוט המתאים לו מהתנ"ך. אם איני טועה, אהבנו במיוחד את הג'ירפה העצומה.גן החיות ברוממה הוקם בשנת 1950 כחלופה לגן שפעל בהר הצופים, שם סבלו החיות מההפצצות במלחמת השחרור. אחרי משא ומתן עם הירדנים הם הסכימו להוריד את בעלי החיים מהר הצופים אל המתחם שהוקם על גבעת קומונה ברוממה. אלא שמתוך 200 בעלי חיים שעלו להר הצופים נותרו רק 18 – ביניהם נמר, צבוע, שני נשרים, שני קנגורואים ושני דובים.בקטע המתועד אפשר לראות את הגן המתפתח בליווי קריינות שבה מוזכרים כמה מהשמות שניתנו לבעלי החיים: נינה הפילה, ינוקא הגמל והסוסים פוני־בימבו ופוני־בוני. היתה גם רכבת שנסעה בתוככי הגן ואִפשרה לתצפת על כל בעלי החיים תוך כדי נסיעה. ב-1992 הועבר גן החיות התנ"כי לרכס שמתחת לשכונת מלחה, מיקום שהוא בגדר גן עדן לחיות הדרות בו.
תיעוד של חגיגות יום העצמאות ה-22 למדינת ישראל ברחבי ירושלים: הזיקוקים, המחולות המסורתיים במרכז העיר (כולל ריקוד הפטישים, שהפך לסיוט של כל ישראלי במילניום העוקב) ותמונות מקבלת הפנים המסורתית שערך ראש העירייה האגדי טדי קולק לשועי העיר ולעמך ישראל למרגלות מגדל דוד – טקס שחזר על עצמו מדי שנה.תיעוד המסורת המיוחדת הזו, שבה תושבי העיר נפגשים זה עם זה ואף זוכים ללחוץ את ידו של ראש העירייה ולבוא איתו ועם אורחיו במגע בלתי אמצעי, מאפשר הצצה נפלאה למגוון האדיר של התרבויות, העדות והדתות שחיו בעיר לאחר איחודה במלחמת ששת הימים. אפשר לראות פה ראשי עדות בתלבושות מסורתיות לצד נשים מצודדות במיטב מחלצות התקופה. בירושלים הבנויה לתלפיות הצטיינו הלילות בקרירותם, ולפיכך כל חגיגה שהתקיימה עד עלות השחר לוותה בקומזיץ מפואר באחד מהוואדיות הרבים בעיר – כאן ביומן אפשר לראות את החוגגים מדליקים מדורות בעמק המצלבה, פיסת טבע עירוני שמפארת את העיר עד ימינו.
תיעוד נוסף, הפעם ללא סאונד, של חגיגות העצמאות – מתוך יומן ירושלים 18 משנת 1972. בפתח התיעוד נראה קטע מטקס המשואות המסורתי שנערך בצד קבר הרצל, עם שלטים צנועים ועליהם שמות השבטים – לפני שהטקס הפך לאירוע ראווה שנתי. תיעוד החגיגות מאפשר להתרשם מהעיר ומחוצותיה שלבשו חג בטרם הבנייה המסיבית. כמו כן מוצג כאן תיעוד משגע של אנשים בלבוש תקופתי, כולל משקפיים אופנתיים – חוגגים בשטחי הטבע העירוני וצועדים בתהלוכה מיוחדת עם שלטים למען שמירה על ישראל יפה. בהמשך נראים תושבים המתגודדים בשערי מגדל דוד בציפייה ליטול חלק בקבלת הפנים של טדי קולק, ראש העירייה הצעיר – תיעוד שאני מוצאת אותו מרטיט לב באווירת האחדות שבו גם בצפייה שנייה ושלישית.
קטע לחובבי הכדורגל הירושלמים, מתוך יומן ירושלים 12 משנת 1970. היריבות הידועה בין בית"ר להפועל חוצה את ירושלים לשניים ולמעשה מסכמת את כל מה שצריך לדעת על מסורת השייכות של אוהד לקבוצתו ועל זהות – לא רק ספורטיבית, אלא בעיקר אידיאולוגית. ביום העצמאות הפך הדרבי הייצרי למשחק ידידות. אני לא בטוחה היכן התקיים המשחק המתועד כאן (איני מזהה שם את המבנה של ימק"א), אבל מדהים לראות את בתי השכונה סביב, שהרי אז היו מגרשי הכדורגל ממוקמים בלב השכונות. במשחק זה ספציפית לא טרחה אף קבוצה לנצח, וכך זכה מחסנאי העירייה לקבל את הגביע למשמרת עד משחק הגומלין.
בילדותי זכיתי ללכת למשחקי הכדורגל של בית"ר ירושלים בימק"א. מדי שבת היינו נוסעים מהשכונה שבה גרנו במערב העיר עד רחוב קרן היסוד, מחנים את האוטו באחד הרחובות הסמוכים לאיצטדיון וצועדים דרך חצרות הבתים אל שער הכניסה ליציע המכובדים, שער צר ורעוע עשוי פחחות שסיכנה את כל העוברים בו. עד היום אני המומה מהמחשבה על כמות האוהדים שעברו בהתלהבות בשערי הכניסה האלה בלי להימחץ. מה שנקרא, שרדתי כדי לספר.אני זוכרת אותנו יושבים על טריבונות הבטון ביציע המיוחסים (לא לקנא ולקלל בטוקבקים, תודה), ועם זאת עדיין השקעתי ערב שלם בניקוי שערותי מקליפות הגרעינים שהושלכו מבלי משים מהמושב שמעלי. מעולם לא הסתכלתי על השחקנים במגרש, פני תמיד היו מופנות אל עבר האוהדים שלא זכו להיכנס ובחרו במקום זה לשבת על ענפי הברושים שהקיפו את האיצטדיון. תהיתי כיצד אינם נופלים בלהט המשחק, כשהמטירו קללות או צרחו וניענעו את העצים בטירוף כשהקבוצה הבקיעה. אני מודה שזה בילוי שלא הבנתי את פשרו. עם הזמן יצא שמי במשפחה כ"ממנחסת" של הקבוצה, עד כדי כך שנאלצו להפסיק לקחת אותי למגרש.פה בקטע נראים שחקני בית"ר מתאמנים ברחבת המגרש בימק"א. נדמה לי שאני מזהה את חנן אזולאי ביניהם. מבני האכסניה מתנשאים בצד המזרחי של המגרש, ובקריינות מוגדר המקום כמגרש שאינו תואם את המקצוענות של ליגה עילית מהסוג שאליו שאפו הקבוצות להגיע. מאז הפך המגרש לחצר הממוקמת במרכזו של מתחם מגורים יוקרתי.
בעריכת ענת ריבלין
זמן קריאה כ-
+
