דמות החיילת בקולנוע הישראלי

“הסרט הראשון שנוצר בישראל מדבר ומזמר בעברית” – כך כתוב בכותרות הפתיחה של “הפוגה”. עמרם עמאר כתב, צילם וביים את המלודרמה ב-1950, על רקע מלחמת העצמאות, והיא נרשמה בדברי הימים כסרט הראשון באורך מלא שהופק במדינת ישראל. בהתאם, אפשר לומר שמרים (אסתר פרידר, לימים עו”ד אתיה שמחה, יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה) היא החיילת הראשונה שנראתה בסרט עלילתי ישראלי.

אנחנו פוגשים את מרים באמצע סצנת קרב סוערת, עומדת לצדו של גדעון (ניסים מזרחי) מאחורי קיר אבנים ויורה ברובה לעבר האויב. כשגדעון הולך להביא תחמושת צצים שני חיילים עם כאפיות וחוטפים את מרים. “הצילו, הצילו”, היא זועקת כשהיא נגררת על ידיהם. גדעון שומע את זעקותיה, משיב “אל פחד מרים, אני בא לעזרתך”, ומפגין כישורים מרשימים של כוכב אקשן כשהוא גובר על שלל לוחמים העומדים בדרכו. רגע אחרי שהוא משתלט על החוטפים מגיעים חיילים יהודים נוספים, ומאזן הכוחות משתנה. אבל אז גדעון נורה ונפצע, ומרים היא הראשונה לרוץ לטפל בו.

מכאן ואילך החיילת חסרת האונים תופסת פיקוד ויודעת בדיוק מה לעשות. בשוכבו במיטה היא מרגיעה את גדעון הקודח, נותנת לו זריקה וגם שרה לו את “לילה לילה” של אלתרמן וזעירא. קולה הענוג מושך פנימה חיילים שישבו בחוץ. וכך מרים מגלמת בזה אחר זה כמה ארכיטיפים נשיים קלאסיים – עלמה במצוקה, אחות רחמנייה ואם דואגת. אחרי המלחמה מרים לומדת משפטים באוניברסיטה, כך שהיא בהחלט מאופיינת כאשה בעלת יכולות. אך כחיילת היא חסרת תועלת, ובעיקר משמשת מוטיבציה לגבורתו של גדעון.

סרטו דובר האנגלית של תורולד דיקנסון מ-1955 מתרחש על רקע מלחמת העצמאות ומספר על ארבעה לוחמים שנהרגו על גבעה החולשת על הדרך לירושלים. בתחילת הסרט המפקד מסביר את המשימה ופונה אל המתנדבים במילים “You three men”. האחות אסתר (מרגלית עובד) דורשת להצטרף אליהם בטענה שהיא מכירה את השטח היטב. שניים מהגברים מאשרים שהיא בסדר, והמפקד פונה אליהם כ-“You four”. לרגע נדמה שאסתר מתקבלת לחבורה כשווה בין שווים.

בדרכם לגבעה מספרים שלושת הגברים )אירי נוצרי, יהודי אמריקאי וניצול שואה) כיצד הגיעו עד הלום, וכאן נבלמת המודעות הפמיניסטית. רק הגברים מספרים את סיפוריהם בפלאשבקים, בעוד לאסתר אין סיפור משלה. היא מוצגת רק בשולי סיפורו של המתנדב האמריקאי (מייקל וייג’ר). הם נפגשו בבית החולים משגב לדך כאחות ופצוע, ואחרי שהחלים שניהם התנדבו לשרת יחד. אף שאסתר היא הצברית היחידה בקבוצה, ולכן מועמדת טבעית להשתתף במאבק לעצמאות האומה, היא הולכת בעקבות הגבר והוא מכתיב את דרכם האידיאולוגית המשותפת.

הסצנה האחרונה בסרט מתרחשת מיד בתום המלחמה. משלחת של האו”ם עולה על הגבעה ומגלה את גוויותיהם של ארבעת החיילים. דגל ישראל נמצא בתוך אגרופה הקפוץ של אסתר, ובשל כך המשלחת קובעת שהגבעה תימסר לידי ישראל. כבוד גדול ניתן לחיילת אחרי מותה, אבל בחייה לא ראינו אותה לוחמת אלא רק מגישה מים לחייל פצוע, בתפקידה כאחות רחמנייה.

רחל, גיבורת “עמוד האש” מ-1959, היא החיילת הכי אמיצה ואקטיבית שנראתה בקולנוע הישראלי, לפחות עד “תמונת הניצחון” של אבי נשר מ-2021, שסיפר סיפור דומה על רקע אותה מלחמה. אבל היא אוחזת בנשק רק כשאין אלטרנטיבה אחרת – כלומר, כשהגברים סביבה אינם יכולים עוד להגן עליה – והסרט מבהיר שזו אינה סיטואציה טבעית אלא זמנית, עד שתוקם חברה נורמלית.

סרטו דובר האנגלית של לארי פריש נפתח בדימויים שלווים של חיילים נחים בקיבוץ רביבים שבנגב. הנשים עסוקות בפעילויות נשיות אופייניות – אחת מברישה את שיערה, אחרת מתקנת גרביים ומלמדת את הגברים סביבה איך לעשות זאת בעצמם. כשהיישוב מותקף על ידי לוחמים ערבים, הנשים מצטרפות לגברים בשוחות ואוחזות כמוהם ברובים, אבל איכשהו רק הגברים נראים יורים וזורקים רימונים. האחות רחל (נחמה הנדל) מטפלת בחייל פצוע.

בתום ההתקפה מתאספים המפקד (מיכאל שילה) וכמה גברים כדי לתכנן תוכנית פעולה. רחל מצטרפת אליהם כדי להביע את דאגתה לאהובה, המתנדב האמריקאי דוד, שיצא למשימה ולא חזר. נדמה שזה אחד מתפקידיה החשובים ביותר של האשה בחברה גברית – להביע דאגה, וכך לתת ביטוי רגשי ומילולי לחרדות המופנמות של הגברים. האשה מרגישה, הגבר מחליט ופועל.

כמה חיילים מתארגנים כדי לצאת לחיפושים אחר דוד, ורחל מבקשת להצטרף אליהם. אחד מהם שואל אותה האם היתה זאת בחירה שלה להצטרף, וכשהיא עונה בחיוב הוא נזכר ש”במחנות הריכוז הנשים היו לעתים קרובות אמיצות יותר מהגברים”, ולכן לא מפתיע אותו שהן יכולות להיות חיילות טובות. אבל רחל חוששת שדוד יתקשה לחיות עם הסגולה הנשית הזאת.

האחות רחל (נחמה הנדל) וארבעה גברים נוסעים בג’יפ כדי לחפש את אהובה האמריקאי דוד, שיצא למשימה ולא חזר. כשהם מוצאים אותו הם ממשיכים במשימת גישוש, וכך הם מגיעים לבאר בדואית. “בדיוק כמו משהו מהתנ”ך”, אומר דוד, וזאת נקודת מוצא לסצנת אהבה בצד הבאר שכאילו הגיעה לכאן היישר מספר בראשית. אחרי שדוד מנשק אותה, רחל נושאת את המונולוג הלא ייאמן הזה: “דוד, האם תמיד אשא חן בעיניך? רק להתבונן בי? אבל זה לא רק אני. כל בחורה תספק אותך. לך מפה. לא דוד. בוא הנה. אתה יכול לעשות איתי מה שאתה רוצה. לא אכפת לי. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה איתי. כשתתעייף ממני, אתה יכול פשוט לזרוק אותי”.

בהמשך הסרט, כשדוד נפצע, האסקופה הנדרסת מהבאר הופכת ללוחמת נועזת. היא לוקחת את הרובה שלו והורגת את הערבי שירה בו. אך כשהגברים האחרים חוזרים לג’יפ היא מוותרת על הנשק ושבה לאמץ עמדה פאסיבית. אלא שאז הגברים נהרגים בזה אחר זה, ורק היא נותרת לצד אהובה הפצוע.

עכשיו אין לה ברירה – היא חייבת לחזור למחנה ולהזהיר את באר־שבע שהצבא המצרי מתקדם לעברה. לפתע רחל מתגלה כחיילת נועזת – היא מחלצת את הג’יפ ששקע בחול, יורה ורצה וזורקת רימונים תוך כדי טיפול באהובה הפצוע. במו ידיה היא מצילה את הנגב, אבל רק כי לא נותר גבר שיכול לעשות זאת. האם דוד יחלים ורחל תשוב לגלם בשבילו את תפקיד האשה הקטנה? הסרט אינו עונה על השאלה, ומשאיר אותנו עם הדימוי שלה כלוחמת.

יומני החדשות שהופקו באולפני הרצליה היו בעצם סרטוני תעמולה שדִבררו את הנרטיב הציוני הרשמי. ברבים מהם מופיעות חיילות לצד חיילים במטרה ליצור דימוי של שוויון מלא. אבל חלקם רומזים מבלי משים לאמת אחרת. כך, למשל, סרטון המתאר את טקס העלייה לקרקע של היאחזות הנחל חצבה שבערבה נפתח בצילום של ארבעה חיילים וחיילת במדי א’ תוקעים יחדיו דגל בשממה. ואולם, בצד ניתן להבחין בשלושה רובים בלבד, שהונחו בצורת פירמידה שקרסה.

“חיילי ההיאחזות נוטלים לעצמם, פרט לתפקידם החקלאי, גם תפקיד בטחוני חשוב”, מכריז הקריין. “יוטל עליהם גם לבצע את האבטחה והסיור בחבל ארץ זה”. הדברים האלה נשמעים כשבתמונה נראים שר החקלאות חיים גבתי, הרמטכ”ל יצחק רבין ומפקד פיקוד הנח”ל יהונתן דותן סוקרים מסדר של חיילות, המצולמות מאחור, ואחרי כן של חיילים, המצולמים מהחזית. המסר הגלוי הוא שאלה ואלה שותפים לשתי המשימות. לחיזוק המסר, בסיום הסרטון נראים חייל וחיילת במדי א’ פוסעים זה לצד זו אל עבר המצלמה, שניהם נושאים רובים. בשוט הבא המצלמה סוקרת את החיילת, שמכוונת את העוזי שלה לעבר מטרה בלתי נראית.

השוט הזה מספר לנו לכאורה שגם חיילות משתתפות במשימות האבטחה, אבל המדים המגוהצים אומרים אחרת. שני שוטים לפני כן ראינו מיהם הלוחמים האמיתיים – חיילים (גברים) במדי הסוואה וחגור מלא הצופים על הטקס מהצד. השוט של החיילת האוחזת בנשק, לעומת זאת, דומה יותר לאותן פוזות שחיילות בטירונות מדגמנות למצלמה לפני שהן מזדכות על הנשק ונשלחות להיות פקידות.

יומני החדשות שהופקו באולפני הרצליה היו בעצם סרטוני תעמולה שדִבררו את הנרטיב הציוני הרשמי. ברבים מהם מופיעות חיילות לצד חיילים במטרה ליצור דימוי של שוויון מלא. אבל חלקם רומזים מבלי משים לאמת אחרת. כך, למשל, סרטון המתאר את טקס העלייה לקרקע של היאחזות הנחל חצבה שבערבה נפתח בצילום של ארבעה חיילים וחיילת במדי א’ תוקעים יחדיו דגל בשממה. ואולם, בצד ניתן להבחין בשלושה רובים בלבד, שהונחו בצורת פירמידה שקרסה.

“חיילי ההיאחזות נוטלים לעצמם, פרט לתפקידם החקלאי, גם תפקיד בטחוני חשוב”, מכריז הקריין. “יוטל עליהם גם לבצע את האבטחה והסיור בחבל ארץ זה”. הדברים האלה נשמעים כשבתמונה נראים שר החקלאות חיים גבתי, הרמטכ”ל יצחק רבין ומפקד פיקוד הנח”ל יהונתן דותן סוקרים מסדר של חיילות, המצולמות מאחור, ואחרי כן של חיילים, המצולמים מהחזית. המסר הגלוי הוא שאלה ואלה שותפים לשתי המשימות. לחיזוק המסר, בסיום הסרטון נראים חייל וחיילת במדי א’ פוסעים זה לצד זו אל עבר המצלמה, שניהם נושאים רובים. בשוט הבא המצלמה סוקרת את החיילת, שמכוונת את העוזי שלה לעבר מטרה בלתי נראית.

השוט הזה מספר לנו לכאורה שגם חיילות משתתפות במשימות האבטחה, אבל המדים המגוהצים אומרים אחרת. שני שוטים לפני כן ראינו מיהם הלוחמים האמיתיים – חיילים (גברים) במדי הסוואה וחגור מלא הצופים על הטקס מהצד. השוט של החיילת האוחזת בנשק, לעומת זאת, דומה יותר לאותן פוזות שחיילות בטירונות מדגמנות למצלמה לפני שהן מזדכות על הנשק ונשלחות להיות פקידות.

בלהקה הצבאית ב”הלהקה” של אבי נשר (1978) יש שישה חיילים ושש חיילות, וכולם נדרשים לתרום את חלקם באופן שווה. הנשים, למשל, נדרשות לסחוב ציוד כבד בדיוק כמו הגברים. אלא שמנקודת מבטם של החיילים בבסיסים שבהם הלהקה מופיעה, חברי הלהקה לא נחשבים לחיילים אמיתיים. הם אף זוכים לכינויים שנועדו להשפילם כמו “ג’ובניקים” ו”מזדיינים בתחת”. לכן, כדי לפתות חיילות למיטותיהם, דטנר (גידי גוב) ובזוקה (מאיר סוויסה) מתחזים ללוחמים אמיצים שנפצעו בקרב. בהשלכה, רק כשהגבר אינו גבר האשה יכולה להיות שווה.

אבל לא באמת שווה. הדרמה מתמקדת בקונפליקטים התדירים בין חברי הלהקה. החברות האמיתית היחידה בסרט היא בין שני הגברים שהוזכרו למעלה. הנשים, לעומת זאת, ביצ’יות זו לזו. הן מתאחדות לרגעים רק בקנאתן בזמרת החדשה נועה (דפנה ארמוני) ובחרם שהן מטילות עליה. אפילו מיקי (לירון נירגד), המגניבה שבחבורה, קוראת לנועה “פוסטמה” (וננזפת על ידי דטנר). ואילו החברוּת הטובה לכאורה בין מלי (גלי עטרי) ושרי (גילת אנקורי) מתגלה כמניפולטיבית ומזויפת לגמרי, ומתפוצצת בקול גדול בלי שהשתיים ישלימו ביניהן.

הסרט מגיע לשיאו במרד של חברי הלהקה. מיקי הנון־קונפורמיסטית היא זו שמתחילה אותו כשהיא שופכת לבן על הבמאי. אבל הלהקה לא מתקבצת סביבה עד שדטנר מכריז שהם “כמו משפחה” ומזמין את כולם לרדת מהבמה. נועה, אורלי (חלי גולדנברג) ויפצ’וק (סמדר ברנר) הן השלוש האחרונות שמתמהמהות, והן מצטרפות למורדים מתוך כניעה ללחץ חברתי ולא מתוך אחווה עם חברתן ללהקה. לכן הדימוי המצטבר של החיילות ב”הלהקה” לא מאוד מחמיא לנשיות שלהן.

אפשר היה להניח ולקוות ש”מסע אלונקות” (ג’אד נאמן, 1977), הסרט הראשון שסדק את המסכה הגברית של החייל בעידן “הרגישות החדשה”, יציע מבט חדש גם על דמות החיילת. בתחילת הסרט נדמה שזאת אכן הכוונה. הסמלת עפרה (יעל פרל) משתתפת בישיבת המפקדים באוהל, אך מאמצת את תפקיד האם – היא מסדרת את החולצה לאחד הקצינים, מוזגת קפה לכולם וגם מביעה הבנה לקשייו של חייל שמתקשה לעמוד בדרישות ומבקשת ממפקדיו לתת לו הזדמנות נוספת. כשהחיילים יוצאים למסע אלונקות, הסרט מדגיש את הוצאתה מהחוויה הגברית בתמונה שבה היא נראית עומדת בגבה למצלמה, מביטה בגברים עוזבים את המחנה.

דימוי דומה מסיים את הסרט. בשוט הזה נראים החיילים עטויים באפוד מלא עוזבים את המחנה, ועפרה נשארת מאחור, יושבת לשתות קפה. תפקידה השני של עפרה הוא, כמובן, סיפוק צרכיו המיניים של המפקד. אחרי הישיבה המפקד קורא לה: “עפרה, בואי רגע”. בזה מסתכם החיזור הקצר ובשוט הבא הם מזדיינים במכונית שלו.

עפרה היא סמלת הגדוד, האשה היחידה בין גברים במחנה. ייעודן של הפקידות במפקדה הראשית מכובד עוד פחות. “תבוא עם הפקידה שלך”, אומר סגן לוי (מיקי ורשביאק) לסגן יאיר (גידי גוב). “למה, אתה מעוניין או משהו?”, “לא הייתי אומר לא”. וכך, במשא ומתן קצרצר, האשה הבלתי נראית מועברת מיד ליד. בהמשך, בהגיעו למפקדה, יאיר פונה לפקידה שחולפת על פניו (ג’יטה מונטה) ושואל: “תגידי, מה בעצם…?”. “מה בעצם אני עושה הערב?”, היא ממשיכה את דבריו. התשובה מגיעה בשוט הבא – השניים מתעלסים בדירתה. תחלוף כמעט שעה בטרם נראה אותה שוב, גם הפעם במיטה עם יאיר, ורק אז, כשיציג אותה בפני שותפו לדירה, נגלה מה שמה.

“אחד משלנו” (אורי ברבש, 1989) נתן לחיילת תפקיד מרכזי ואף הפך אותה לקול המוסרי של הסרט, אך גם שילב בעלילה סצנה שמבהירה את המסר שהובלע בסרטים קודמים. האהבה הגדולה בסרט היא בין שלושה גברים, יותם (אלון אבוטבול), רפא (שרון אלכסנדר) ואמיר (דן תורן), שהתגייסו לצנחנים יחד ואימצו לעצמם את המוטו המפורסם של המוסקטרים: “כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם”. אהבתם צבועה בגוונים הומו־ארוטיים – הם מחבקים ומלטפים זה את זה ברוך ומדברים בקולות עדינים. הם לא יכולים להרשות לעצמם להיות רגשניים כגברים, ולכן, כך נראה, הם משחקים בלהיות נשים.

אבל האהבה הזאת יכולה גם להיות חונקת. בחלקו השני של הסרט, אחרי שאמיר נהרג, ורפא – עכשיו חוקר מצ”ח – בא לבסיס כדי לחקור איך מת המחבל שהרג אותו, הוא פוגש את חברתו של יותם, הסמלת תמר (דליה שימקו). תמר מכינה טקס זיכרון לאמיר ומקרינה על הקיר שקופית שבה נראים שלושת החברים. כשיותם חוזר מפעילות צבאית, הוא פושט את מדיו ורוצה להתפרק בזרועותיה. תמר (בשמלה אזרחית שמדגישה את היותה חיילת בעירבון מוגבל) רוצה לדבר (“תגיד, אתה חושב שתמיד זיון יכול לבוא במקום שיחה?”). אבל הוא אומר שהיא לא מבינה כלום – היא הרי לא היתה שותפה לחוויית הביחד הגברית המעצבת – ואז מפשיט אותה ודוחף אותה אל הקיר. כשפניה נעלמים בצללי השקופית, יותם נראה כאילו הוא מתנה אהבים עם חברו המת.

בהמשך תמר מסרבת לקבל את המקום הצדדי שמקצה לה יותם. בפעם הבאה שהוא אומר לה “אל תתערבי בעניין הזה… זה לא עסק שלך”, היא מכריזה מול כיתה של חיילים: “מעכשיו זה גם העסק שלי”. ואז, במקביל לתפקיד המוכר של האחות הרחמנייה (היא מטפלת ברפא, שנחבט בידי חיילים), היא גם נוקטת עמדה מוסרית ועושה מעשה בהביאה לרפא קלטת סודית שחושפת את הרצח שיותם ניסה להסתיר בשם המוטו הנ”ל.

הקומדיה “בנות” (1985), שכתב אסי דיין וביים נדב לויתן, היתה הסרט הראשון שעסק באחוות נשים במדים, בעוד החיילים ממין זכר נדחקו לשוליים. אבל “בנות”, שמתאר את קשיי ההסתגלות של טירוניות, לא ניסה ברצינות לתעד את החוויה הנשית בצה”ל, והתגלה כפארודיה מביכה על סרטי צבא. הגיחוך מתחיל בשם המתנשא של הסרט – השוו אותו, למשל, לשמות הגבריים “אחד משלנו” או “מסע אלונקות” – ונמשך בליהוק של שחקניות שכולן מבוגרות מכדי לגלם טירוניות.

הטירונות של החיילות מוצגת ב”בנות” כמו פנימייה. הטירוניות הן חבורה צווחנית של בנות מפונקות המפחדות מזריקות, והן מתנדבות לשירות, כך אפשר להתרשם, רק כשזה משרת את האינטרסים האישיים שלהן ולא משום שזאת חובתן על פי חוק. שולי (חנה אזולאי־הספרי) באה לצבא כי רצתה לעזוב את בית הוריה ולברוח מהחבר שלה. ניבה (חלי גולדנברג) רוצה להתקבל ללהקה צבאית כדי להפוך לכוכבת. היחידה שהתגייסה מסיבות אידיאולוגיות היא קארן (קרוליין לנגפורד), עולה חדשה מקנדה, והיא המגוחכת מכולן.

הסרט מתאר, לכאורה, את תהליך ההתבגרות של הנערות, שלומדות להתגבר על האנוכיות ועל הפינוק שלהן ומפתחות אחוות לוחמות. התהליך מגיע לשיאו בפארודיה על מבצע צבאי, כשהבנות יוצאות להציל את חברתן מאונס. שבע נשים באפוד מלא, נושאות נשק טעון, רימוני עשן ומסכות גז תוקפות שלושה נרקומנים עירומים למחצה שבקושי עומדים על הרגליים. לא רק שה”אויב” אינו יכול להילחם בחזרה, הוא נחות גם מבחינה מספרית. וכך, המיתוס המרכזי שלאורו גדלנו – דוד מול גוליית, נצחון מעטים על רבים – משמש בסיס לעוד בדיחה על חשבון הבנות.

הקומדיה הקצרה של דרור שאול מ-1999, שזכתה למעמד של סרט פולחן, מספרת על שלושה אחים יתומים שמתגייסים להביא את סבתם לקבורה בקיבוץ שעזבו. הסרט מגחך על כולם ועל הכל, והכי־הכי על האח הבכור, קצין הצבא המורעל “קרמבו” (רמי הויברגר). דווקא פקידת המפקד הנלהבת שירלי (רותם אבוהב) היא הדמות הכי מוכשרת ויעילה. אבל את כל מרצה היא מקדישה לרצונותיו וצרכיו של קרמבו. שירלי בעצם מתפקדת כמו אשתו – היא דוחפת אותו להתקדם בקריירה ואורזת את הציוד לפני צאתו למשימה.

שלא כמו פקידות במדים בסרטים אחרים, שירלי אינה מוצגת כאובייקט מיני. זה מודגש במיוחד בסצנה שבה קרמבו – אקסטטי מכך שעזרה לו להגשים את תוכניתו – נושא אותה על כתפו כמו היתה חייל פצוע. והרי אין כבוד גדול יותר שחייל יכול להעניק לעמיתו. את היחס המאצ’ואיסטי והחמדני כלפי נשים, הטיפוסי לקצינים כמותו, קרמבו מפנה למתנדבת בקיבוץ, שאליה הוא פונה בבריכה בשאלה: “You want to come to my room? A cup of coffee, fuck of tea?”. בהמשך הוא מרשים את המתנדבת בסיפורי מלחמה, ומשום מה זה עובד.

סרטו של איתן פוקס מ-2002 זכה למוניטין בינלאומי על כך שסיפר על אהבתם הסודית של שני חיילים קרביים בבסיס צבאי בחרמון. תמונה מסצנת ההתעלסות בשלג של מפקד הפלוגה המאופק יוסי (אוהד קנולר) והמ”מ היפה ג’אגר (יהודה לוי) עיטרה את הפוסטר. בסרט יש גם שתי חיילות – גולדי (חני פירסטנברג) ויעלי (איה קורן), שמאוהבת בג’אגר כי “הוא לא כמו כל הגברים” ודוחה את חיזוריו של אופיר (אסי כהן). יעלי מספרת לעצמה שג’אגר מאוהב בה, והטעות הזאת מעניקה לסופו של הסרט את טעמו המריר. כי אחרי שג’אגר נהרג, יעלי מתקבלת בביתו כחברה שלו, בעוד יוסי נשאר מוכחש בצד.

תפקידה של יעלי בדרמה ברור. פחות ברור מה היא וגולדי בכלל עושות בצבא, ובבסיס המבודד בפרט. השתיים מגיעות לביקור עם מפקד הגזרה יואל (שרון רג’יניאנו) – יעל במטרה להזמין את ג’אגר לצאת איתה, וגולדי כדי לפלרטט עם הבנים. גולדי מאופיינת בסרט כאשה הבטוחה במיניות שלה, והיא מבדרת את החיילים בסיפורים מפולפלים על חוויותיה המיניות. “הנטייה הטבעית שלי היא רק עם חי”רניקים”, היא אומרת לקול תשואות המאזינים. “אמרתי, עונג, אם אתה טייס, אני מתרוממת”.

הרושם הזה מתערער לרגע כשהמפקד מזמן אותה לבוא איתו. כמה דקות אחרי כן אנחנו רואים אותו יוצא מחדר כלשהו, מסדר את מכנסיו וסוגר את החגורה. רגע אחריו יוצאת גולדי. היא נראית שפופה, נוגעת בשיערה ואומרת “איכס, איזה גועל, אני חייבת לחפוף”. הטינופת שגולדי רוצה להיפטר ממנה מייצרת תחושה שהיא לא בדיוק נהנתה להזדיין עם המפקד, ושהיתה כאן תקיפה מינית. האם מוצגת בפנינו מודעות חדשה ליחסי המרות בין סגן האלוף לסמלת ולתופעת הניצול המיני של חיילות בצבא? מה שקורה בהמשך סותר את התחושה הזו.

כמה דקות אחרי הסצנה שבה גולדי (חני פירסטנברג) התנהגה כמי שנוצלה מינית על ידי המפקד שלה, היא שבה להתנהג כ”מזדיינת”. כשיעלי (איה קורן) שוטפת את שיערה היא שואלת: “לא אכפת לך שהוא נשוי?” (קודם לכן, כשגולדי יצאה מהחדר שבו הזדיינה עם המפקד, היא אף תקעה בה מבט שיפוטי). “נהפוך הוא”, עונה גולדי בחיוך רומזני. “אני פה, מותק, כדי ליהנות. לא כדי להתחתן… בהתחלה הוא דווקא ניסה לשחק אותה הגבר הרגיש, שמתחשב בצרכי. למי יש כוח לפורפליי. אמרתי לו, את הדגדגן תשאיר לי. אתה תתרכז בעבודה שלך, תפמפם”. והשתיים מתאפרות וממשיכות לדבר על סקס תוך כדי צחקוקים. כל רמז לכך שהיה כאן ניצול מיני מתפוגג. האם גולדי מנסה להסתיר את הטראומה מתחת למעטה של ביטחון מיני? או שאולי התחושה שהיתה כאן הטרדה מינית היא בעיני הצופה בלבד? נראה שהסרט לא לגמרי החליט מה יחסו לנושא.

אחר כך השתיים יחזרו למפקדה, ושם נגלה סוף־סוף מהו תפקידן הרשמי בצבא, אם כי הן ממלאות אותו בחוסר מקצועיות בולט. כשהחיילים יוצאים לשטח ועולים על מטען חבלה, אופיר מתקשר להזעיק פינוי לפצועים ולהרוגים. בצדו השני של מכשיר הקשר יעלי אינה ממהרת לבצע את תפקידה, אלא שואלת אם ג’אגר בסדר. יש לשער שבסופו של דבר היא התעשתה ושלחה מסוק, אבל זה לא נראה בסרט. וכך יוצא שבעוד החיילים שומרים, לוחמים ונהרגים, החיילות בעיקר מסתבכות להם בין הרגליים.

סרטן של הבמאיות וידי בילו ודליה הגר מ-2005 היה הראשון (באורך מלא) שבאמת ניסה להתמודד עם החוויה של חיילות ועם הדינמיקה ביניהן כשאין מפקד זכר בסביבה. בספרו על חיילות מג”ב שנדרשות לזהות ולרשום עוברי אורח ערבים ברחובות ירושלים, הסרט מתאר את חוסר העניין וחוסר האונים שלהן אל מול המטלה המאוד לא נעימה שהוטלה עליהן. בהקשר הפוליטי והמוסרי הזה, אין תמה שהמפקדות מאופיינות כמורעלות ואנטיפתיות, והסרט נוטה באופן ברור לטובת החיילות העצלניות/מרדניות שנוטשות את משמרתן ודואגות להזהיר זו את זו כשהמפקדת מתקרבת. נראה שרק במאיות יכולות לדמיין אחווה בין נשים.

במרכז הדרמה ניצבים היחסים בין מירית (נעמה שנדר) וסמדר (סמדר סייר) שצוותו להסתובב יחד ברחובות. השתיים שונות זו מזו משלל בחינות, כולל ביחסן למשימה שהוטלה עליהן, וזה מייצר ביניהן מתח. אבל אחרי שמטען חבלה מתפוצץ ליד מירית, סמדר עושה למענה מעשים שרק חברה טובה עושה. בהתחלה מירית דוחה את המחוות שלה, אבל אל סצנת השיא, שבה הן מתמודדות עם תוצאה מחרידה של הגזענות שבבסיס הפרופיילינג שהן מבצעות, הן כבר מגיעות יחד כחברות אמיתיות.

התסכול, השיממון והעלבון של השירות הנשי בצה”ל משמשים קרקע פורייה לקומדיה החתרנית של טליה לביא מ-2014 על חיילות בבסיס בערבה שדעתן נטרפת עליהן בהדרגה. לא עוד קבלה כנועה של ההיררכיה הדכאנית בצה”ל, אלא חיווי מודע, בועט ושורט.

כמו כל דבר בצה”ל, הסרט מחולק לשלושה חלקים, המתמקדים בסיפוריהן של שלוש פקידות שלישות, שכל אחת מהן מציגה פנים אחרות של שביזות: דפי (נלי תגר), שתפקידה העיקרי הוא לגרוס מסמכים (דימוי להוויה חסרת תוחלת), חולמת לברוח מהמדבר ולעבור לקריה; זוהר (דאנה איבגי), האחראית על הדואר, קוברת את הראש בדובון ומחכה שזה ייגמר; והקצינה רמה (שני קליין), האשה היחידה בישיבות המפקדה שבהן מדברים על יציאת החיילים למבצעים בשטח, משתוקקת לקידום אבל לא מצליחה להשתלט על החיילות שלה. בלית ברירה היא מכינה קפה לקצינים שסביבה מתוך כניעה לא לגמרי מודעת להיררכיית המינים בצבא.

“יום אחד תתעוררי ותביני שהיית שנתיים בצבא ולא תרמת כלום, לא טבעת חותם”, מדקלמת הקצינה לזוהר, שעצלנותה היא המרד שלה. אבל הסרט מבהיר היטב שהאפשרויות הפתוחות בפניה מצומצמות ביותר (כפי שמתבטא באופן סמלי בדו־קרב של אקדחי סיכות).

לביא שותלת בסרט סוגיות רלבנטיות וכבדות משקל כמו הטרדה מינית ואחווה נשית במרחב הצבאי, ומטפלת בהן באופן מבדר ועם זאת רציני ונוקב. כשחייל קרבי חמוד, שהתגלה כזאב בכסות טלה, מנסה לאנוס את זוהר, מי שמצילה אותה היא החיילת אירנה (תמרה קליינגון), שמכוונת אליו רובה ומעניקה לו שיעור זריז וממוקד ביחסי גברים ונשים. הפעם הבדיחה על חשבונו.