ליהי חנוך. התמונה באדיבות המצולמת

ריאיינה וערכה: רותם פסחוביץ’־פ”ז

ליהי חנוך היא משוררת, תסריטאית ובמאית. באתר ארכיון הסרטים ניתן יהיה לצפות בקרוב בשורה של סרטים בבימויה: “החלומות האבודים של הרחוב העליון” (1978), “מננה” (1979), “מונולוג של אשה צעירה” (1981), “רומן אמיתי” (1989) ו”אדם צירקוס” (1994). נפגשנו עם חנוך לכבוד יום האהבה, לשיחה על יצירתה ובייחוד על סרטה “רומן אמיתי”, שבו היא מציגה פורטרט אינטימי של שלום חנוך, בעלה לשעבר, במהלך מסע הופעות שערך בקיץ 1988.

לפני שנדבר על “רומן אמיתי”, ספרי קצת עלייך ועל היצירה שלך. איפה הכל התחיל?

ליהי חנוך: “רותם, רותם. אין דבר יותר קשה מזה. אם היינו יודעים את הסוד, כולם היו מתחילים משם. את רוצה שאני אגלה לך את המערה הסודית, אבל אין”.

מה מניע אותך קדימה? איך את משקה את היצירה שלך לאורך חמישה עשורים? ספרי קצת, שנכיר.

“זה תיאורטי ברמות. יצירה היא סוד, ומי שאומר לך אחרת טועה, משקר או לא מספיק גלוי עם עצמו. כל הסיפורים על איך הכל התחיל, למה, מה עומד מאחורי זה ומה היה לפני – זה פולקלור. זה מה שנקרא תעשיית הבדיות. זה היופי ביצירה, וזה הקושי ביצירה. זה לא ברי, מה שנקרא – בלי א’ – שהיצירה או השד הזה שבא יבקר לעתים קרובות כמו שאת רוצה. את לא יודעת, זה מפתיע אותך. זו הרפתקה. הרפתקה גדולה.

“מכיוון שלא למדתי שום דבר, לא קולנוע ולא ספרות, התגלגלתי אל הדברים. אני בכלל מאמינה בלהתגלגל. בלקבל סימנים בדרך וללכת. אם אין לי סימנים, אני לא זזה. בשירה יש נסים, ושיר שלם יכול להופיע משומקום בשלמותו. קולנוע זה קונצרט של הרבה אנשים, ותהליך ארוך־ארוך – כך שצריך סימן כלשהו כדי להתחיל”.

אם כך, התשובה היא משהו דתי, בעצם.

“את ענקית, רותם. אסביר: לפני כמה ימים הרגשתי שאני צריכה לחזור למילים ישנות שלי, לשאול אותן כמה שאלות. ובמילים הופיעה אשה ששמה עזה צבי, עליה השלום, שהיתה אשת ספרות מופלאה, ירושלמית. היא שאלה אותי יום אחד, אחרי שהופיע הספר הראשון שלי, ‘בגובה החיטה’: 

“ומה את עושה בין הסיפורים?. נושמת, אמרתי לה. 
לפעמים אני מדי נפעמת , ואני אשה דתית מאוד”. 

אבל זו הדת הפרטית שלי. Totally שלי. שאלו אותי על כך. אמרתי שלא צריך להיבהל, אני פשוט נאמנה לעצמי. זו הדת שלי. אני בדיוק הפוך מ’עשה לך רב’. אני מוכנה לדבר עם רבבות רבנים, אבל אף אחד לא נמצא מעלי. אף אחד לא יודע יותר ממני. ככה ידעתי מרגע שעמדתי על דעתי”.

אנחנו צוללות היום לעומק עם הסרט “רומן אמיתי”. ואם כבר מדברים על אהבה, מה יותר חזק מאהבה? אפרופו רומן אמיתי בין גרושים או פרודים, שהוא בעצם אהבה יותר מתוחכמת ואמיצה.

“היא יותר פשוטה. כשאוהבים – זה פשוט. את יודעת כמה קשה לשנוא? כמה קשה לכעוס? לנקום? כשאני אוהבת – זה לא עם תוקף של תאריך. זה לא קשור לחיים יחד או לילדים. אני אוהבת את האדם הזה, איך יכול להיות שאפסיק לאהוב אותו? אני לא כל כך מכירה את המנגנון הזה. ואני אומרת את זה אחרי כמה מערכות יחסים בחיי, לא רק עם שלום”.

אז את אומרת שהגירושין, או הפרידה, לא מוחקים את האהבה הגדולה.

“רותם, יקירתי. איך זה יכול להיות? למחוק? מה פתאום. אפילו מערכות יחסים קשות לא נמחקות. אז למה שהטובות יימחקו? וכשזה נגמר בגירושין, בפרידה – זה קשה. יש תקופה של הסתגלות, זה לא קורה ביום. אבל אם את יכולה למצוא אצלך את המקום הזה שאהב את האיש שלך פעם אחת, אני משוכנעת שתמצאי את זה שוב, ברגע שהכעס ישקע והאכזבה מהפרידה תתפוגג”.

ב”רומן אמיתי” מאוד בולטת “האהבה הגרושה” ביניכם. אשמח אם תספרי מה הוביל אותך להתחיל לצלם את הסרט הזה, שהוא מאוד שונה מהסרטים הקודמים שלך.

“אני לא אוהבת את המילים ‘אהבה גרושה’, ואני לא חושבת ש’רומן אמיתי’ שונה במהות שלו מכל סרטי האחרים. כן, הוא סרט רוקנרול והמוזיקה מככבת, אבל כמו שאר הסרטים שלי הוא בנוי שברים־שברים, שיוצרים סיפור שלם. לא נרטיב עם התחלה, אמצע וסוף. המשפט הפותח בספר החדש שלי הוא ‘נראה אותך מספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אני לא זוכרת מי אמר לי את זה בתור משפט פרידה’. ויש דבר שאופייני לכל סרטי, העירוב של דרמה ודוקומנט. Mix Genre. גם כאן היו ההופעות, שהן הדוקומנט, שצולם על ידי שלושה צלמים – ויש את הסצנות המבוימות לגמרי, שבהן הפכו כמה מהאמנים – מזמרים לשחקנים. ומעצבי התפאורה, מאיה חנוך ודוד ניפו, שני ציירים, שיצרו עולם שלם, פלאי. כמו החתונה בשדה, כמו בר הדראג קווינס, ועוד”.

שלום חנוך, מתוך הסרט “רומן אמיתי”

אז איך הגעת לצלם את הסרט?

“נורא פשוט, הכל מסופר בכותרות הפתיחה. חזרתי מניו־יורק, הייתי שם רוב האייטיז, ושלום אמר: קחי את המצלמה ותתחברי, צריך לחבר אותך חזרה לאדמה הזאת. כן. זה היה ב-87′ או 88′, התחלת האינתיפאדה הראשונה – עוד לא היה לה שם – תקופת בחירות, האדמה רעדה. היתה תחושה שמשהו איום ונורא עומד לקרות. אולי זה די דומה לעכשיו. כמו שנאמר בפתיחה: ‘הקיץ הפך אלים מיום ליום. קולות זרים מילאו את האוויר, קולות מוכרים הלכו ונעלמו'”.

וקצת צחוק הגורל, או אולי בכי הגורל, שרגע לפני הקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים התרחש הפיגוע הנוראי בקו 405.

“זה הרס אותי. ממש הרס אותי. אני ממש חשבתי כמוך”.

איך נראתה העבודה על “רומן אמיתי” מבחינת כתיבת התסריט והצילומים?

“תראי, יצאנו לדרך מוזיקאים ושחקנים, צלמים, מקליטים, אנשי תפאורה ותלבושות וכתב רדיו מתחזה – כך נכתב בפתיחת הסרט. וכך היה. אין בארץ ממש מסעי הופעות. זו ארץ קטנה. מקצה לקצה – יום אחד, שוט אחד. צילמנו ארבעה קונצרטים. דרום, מרכז, צפון ועכו. בזמן ההכנות לצילומים כתבתי את התסריט. יצאתי עם תסריט כמעט מוכן, אבל היו גם הרבה אלתורים. זו ‘הפקה חיה’. קולנוע זה תמיד הפקה חיה. אמנם, במקרה הזה, כשאין לך שליטה על חלק ניכר מהסצנות – ההופעות, למשל – דברים משתנים תוך כדי תנועה, וצריך קוסמת. זו היתה רותי לב־ארי, שהפיקה את הסרט בפועל, בצמוד לצוות של שלום, ובראשו שמיילך.

“לא נזקקתי לתחקיר כי הכרתי את השירים ואת המשתתפים, כולם בני ‘המשפחה המורחבת’ שלי מגיל 19, הגיל שבו פגשתי את שלום. בתהליך היצירה שלי אני כותבת את התסריט על סמך הגיבורים שלי, הדמויות שלי וה’סיפור’ שאני רוצה לספר – ואז מביאה אותם, מובילה אותם, שחקנים ולא שחקנים, בדרך שלי, ‘להיות’ את זה.

“לדוגמה, בתהליך היצירה של הסרט ‘מננה’ לא יכולתי לחכות שמננה ובעלה יאכלו ארוחת ערב, ושבדיוק אז הבת שלהם תרקוד ותפריע להם לאכול, ושהאח הגדול יתפרץ באמצע. מכיוון שהיו לי ימים מאוד מצומצמים לצילום, הייתי צריכה להכין הרבה מראש. בתהליך העבודה, קודם כל, אני נהפכת לאחת מהם. ב’מננה’ הייתי נוסעת עם מאיה בתי כל שבוע לחצור־הגלילית, היינו שם יומיים בשבוע כדי להכיר וללמוד את המוזיקה שלהם, את הקצב שלהם. ואמון. הגיבורים צריכים להאמין לי ובי. ברגע שאת יוצרת את זה נוצר תסריט, ואז גם אפשר לעבוד ו’לרקוד’ איתם יחד”.

דרך משקפיים “תקופתיות” ראיתי ב”רומן אמיתי” איזו פשטות שלתחושתי כבר לא קיימת. הקהל הזה, הגברים האלה, עם מצית ביד אחת וחיבוק ביד שנייה.

“זה בטוח קיים במוזיקה אחרת, בקהלים אחרים, מסוג אחר. זה אחר כי התקופה אחרת, אבל זה רק הכיסוי. רק החיצוניות אחרת. אני לא חושבת שיש הרבה שוני. אבל אני לא רוצה להיכנס לדיון על הדור הזה עם המסכים, כי אנחנו לא נגמור את זה עוד עשר שעות. אני לא יודעת איך הם נשארים שפויים בכלל. איך לא משתגעים עם כל כך הרבה מראות ואינפורמציה שזורמת וזורמת ללא הפסק”.

אבל תמיד יש געגוע למשהו שהיה פעם, משהו יותר פשוט. לא?

“נוסטלגיה. לא צריך, הכל ישנו פה. עכשיו”.

מה עומד מאחורי ההחלטה להשמיע את שלום רק בהופעה?

“זה מפני שאני חושבת שאמן מדבר. עגנון היה אומר: ‘אם תהיה מדבר, לא תהיה כותב. אם תהיה כותב, לא תהיה מדבר’. אני קוראת לזה ‘המונולוג של שלום’. הקול האמיתי שלו זה מה שהוא כותב, ואיך שהוא שר את זה. שם הוא מדבר. רציתי לשמוע אותו. שם הסרט מתייחס לרומן האמיתי של שלום עם היצירה שלו, הרומן האמיתי שלו עם הארץ הזאת ועם השפה העברית הזאת. וגם עלינו”.

זה חזק, השתיקות באוטובוס. בייחוד אחרי מה שקורה על הבמה, וגם היומיומיות הזו – בסוף היום יושב בן אדם עייף אחרי יום עבודה, בוהה בחלון.

“ואז בא אוטו זבל ואוספים הכל. זה ממש כך, זה היה מכוון וזה היה נכון”.

יש משהו בסרט שהיית עושה אחרת?

“סאונד. היה מאוד לחוץ מבחינת תקציב, עד כדי כך שהקליטו את הסאונד ועשו את המיקס תוך כדי, בניידת האולפן שעמדה לצד הבמה. כן. זאת היתה טעות. אבל זה היה מה שנקרא, כמו שם הספר השני שלי, ‘מתוך התנאים’. אלה היו התנאים, ועם זה יצאנו לעריכה. כשהגענו לניו־יורק, טומי פרידמן, איש הסאונד המיתולוגי שהקים בזמנו את אולפן טריטון בארץ, ניסה להציל את הסאונד. הוא אמר: ‘ליהי, תסמכי על ה-spirit של ה-movie. לא על הסאונד. כי אני לא יכול לשפר את זה יותר’. אז את זה הייתי עושה אחרת, ושיר אחד שהתפקשש לנו, גם שלום הצטער – זה ‘תאונה’. לא יודעת למה. לפעמים משהו הולך כי הוא צריך ללכת”.

קיים איזה רגע שהיית רוצה לצפות בו מתוך חומרי הארכיון? אולי רגע שאת חשה שלא תועד, שהיית רוצה לצפות בו היום?

“הנכד שלי, עומרי קרן, אמר לי לפני כמה זמן: לינקה, איך הסכמת שיצלמו אותך בלידה? ערב קודם הוא צפה ב’לול 2′, שם שלום ואריק שרים ‘אמא, אמא, את הבאת אותי’ בזמן שרואים את הלידה של מאיה. אמרתי לו שאלו החברים הכי טובים שלי, שאנחנו משפחה ואז הוא אמר: רואים באמת שיש ביניכם יחסים כל כך אינטימיים. גם אריק ושלום מסתכלים הרבה בעיניים אחד של השני, עמוק כל כך, קרוב כל כך. זה נדיר. אז בתור אחת שצולמה כשהיא יולדת את הבת שלה, מה אני צריכה יותר”.

איזה כיף למאיה ולך על התיעוד הזה. לקראת סיום, שאלה טכנולוגית: בעבר החומרים היו שמורים אצל מנהל הארכיון, ולקח זמן עד שניתן היה להגיע לגלגל פילם כלשהו ולאתר קטע ספציפי. היום החומרים זמינים לחיפוש חופשי בבית. מה לדעתך השינוי הזה יעשה?

“אולי יעמיקו לראות, כמו שחוזרים בספר לקטע משמעותי”.

על מה את עובדת בימים אלו?

“הספר החמישי שלי עומד לצאת, ‘כמו פרא, כמו חיה’ – והוא פוטו רומן. זה נאמר בספר, בצורה פואטית, שכבר שנים אני נעה ונדה בין מילים לתמונות. והספר הזה הוא מיקס של מילים וצילומים. Mix Genre, כמו שאני אוהבת. צילומים שלי שצילם במשך 25 שנה אהוב שלי, איתן ליפשיץ ז”ל. צלם נפלא. יש שמה מה שאני מכנה שברי שירה, שברי פרוזה – וצילומים. עריכת הספר דמתה לעריכה של סרט. זה ייצא תוך חודש, אני מאמינה”.

***

לחצו לצפייה בסרט רומן אמיתי.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds