- כל תכני הסינמטק פתוחים ללא הגבלת זמן
- מחיר מוזל על תכנים מתארחים
מתוך: המצלמה של ד”ר מוריס, במאים: איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי
איתמר אלקלעי הוא קולנוען עצמאי בתחום התיעודי והפיקשן. מיטל צביאלי היא במאית, תסריטאית, עורכת, מפתחת פורמטים ומפיקה. שניהם יוצרים בולטים ופעילים, והם חתומים יחד על סרט חדש שנוצר כולו מחומרי הום מוביז – “המצלמה של דוקטור מוריס”. הראיון איתם מתקיים לרגל השתתפות הסרט בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב 2022. מיד לאחר קיום הראיון זכה הסרט בפרס הראשון בתחרות!
לקראת סוף הראיון מדבר אלקלעי גם על “סטפן בראון”, סרטו התיעודי משנת 2007, שזכה בפרס לצילום הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ובפרס סרט הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. כמו “המצלמה של דוקטור מוריס”, גם “סטפן בראון” מבוסס על צילומי הום מוביז, והוא נפתח לצפייה כאן באתר הארכיון (הקישור – בסוף הראיון).
נתחיל בסרט של שניכם, “המצלמה של דוקטור מוריס”. הסרט מורכב כולו מצילומי 8 מ”מ משפחתיים שצילם אב המשפחה, ד”ר רג’ינלד מוריס. איך בעצם הגיעו אליכם החומרים?
אלקלעי: “הכרנו את משפחת מוריס כשביימתי את הסדרה ‘הים הדרומי’ לערוץ 8. במהלך התחקיר פגשנו את בני המשפחה באילת והתלהבנו מהם מאוד, אבל בסופו של דבר הם לא נכנסו לפרויקט ההוא. רק אחרי עשור, קול פנימי ואפילו חלום גורם לנו לחזור אליהם – אפשר לומר שהרגשנו מחויבים לבוא לבקר ולשאול מה שלומם.
“התיישבנו איתם לתה אחר הצהריים המסורתי שלהם, ופתאום אחד מבני המשפחה שאל אם ראינו את אוסף סרטי ה-8 מ”מ. אמרנו שלא, ושאין לנו מושג על מה מדובר כי אמנם היתה לנו מחשבה לעשות סרט – אבל התכנון היה ליצור סרט ילדים דוקומנטרי על התנין שלהם. ואז הם הכניסו אותנו לפרוזדור אפלולי, ובתוכו התגלו מאות סלילי 8 מ”מ. יוני, אחת הבנות, אמרה: ‘בטח אביבה שם’. שאלנו מי זאת אביבה, והם אמרו: ‘אחותנו שמתה’. אני ממש זוכר את הרגע הזה שבו המבטים שלי ושל מיטל מצטלבים ושנינו מבינים: אוקיי, עברנו מימד, יש כאן סרט”.
צביאלי: “היו שם יותר ממאה שעות של חומר גלם, ועוד חומרים שאנדרו (אחד הבנים; ר”פ) המשיך לתעד, גם בווידיאו. מאוד הופתעתי, כי אני באופן אישי לא פגשתי משפחה שתיעדה את עצמה בצורה כל כך מקיפה ועקבית. וחשוב לזכור שכשאנחנו מדברים על 8 מ”מ אנחנו מדברים על קפדנות – לשלוח את הסלילים למעבדות באירופה, לקטלג אותם אחר כך בצורה מאוד יסודית וכיוצא בזה. כל זה הציב אותנו מול היקף גדול מאוד של חומרים ונטע בנו את התחושה שזאת משפחה שחיכתה שיעשו עליה סרט”.
פגשתם את ד”ר מוריס?
אלקלעי: “כן. בסוף הסרט רואים אותו שם בסוג של הווה – הספקנו לפגוש אותו אז, כשהוא היה כבר מחובר למכונת הנשמה. אבל בזמן הפגישה עוד לא ידענו על החומרים”.
אז אתם לא יודעים, בשלב הזה, שאתם בעצם פוגשים את הבמאי.
אלקלעי: “לא. אנחנו לא יודעים שאנחנו פוגשים את הבמאי, והוא לא יודע שהוא פוגש את הבמאים הממשיכים… זה רגע קוסמי”.
מה לדעתכם קיים בחומרים שיכול לעניין את הקהל הרחב?
צביאלי: “כשאנחנו מתחילים תהליך של עבודה ויצירה אנחנו דבר ראשון שואלים למה זה מעניין אותנו, בתקווה שאם זה מעניין אותנו זה יעניין גם אחרים. כשהתיישבנו וצפינו בחומרים, הדבר הראשון שהיכה בנו זו העובדה שד”ר מוריס לא רק היה טייס קרב ורופא – הוא היה גם צלם מחונן. ומכיוון שאני ואיתמר אוהבים סרטי ארכיון, וראינו לא מעט, אנחנו יודעים שזה לא מובן מאליו. כי לחומרי ארכיון תמיד יש קסם, אבל לא תמיד היד שמחזיקה במצלמה היא יד מיומנת ומקצועית כמו זו של ד”ר מוריס.
“אז קודם כל נדהמנו מהצילום ומהמיומנות שלו, מהרגישות ומההבנה העמוקה של הפריים והאופן שבו הוא השתמש במצלמה. שנינו הרגשנו מיד שלמרות שזה לא המקצוע הפורמלי שלו הוא צלם ובמאי של ממש, שיצר סצנות מבוימות בצורה מוקפדת ועם כוונה מאוד ברורה לגבי מי הגיבור בסצנה, מה נקודת המבט וכו’. זה היה מאוד מפתיע ומאוד מרשים, וזה הדבר הראשון שראינו. זה תפס אותנו הרבה לפני שהתעמקנו בסיפור הפרטי של המשפחה, שגם הוא מרתק בפני עצמו”.
אני זוכרת את השוט של חבורת הילדים שמחזיקים ידיים כשהמצלמה עומדת, והחבורה חולפת ויוני האחרונה נגררת – והמצלמה, סטטית, נותנת להם לעבור.
אלקלעי: “נראה לי שהיד היציבה מהטיסות בחזית יפן במלחמת העולם השנייה היא זו שעזרה לו להחזיק את המסרטה באופן יציב. אבל מעבר לזה, היתה לו יכולת לשמור על אורך רוח ולצלם שוטים ארוכים ומורכבים בתקופה שבה אנשים עוד התייחסו למסרטה כאל מצלמת סטילס ולא הבינו שניתן לייצר שוט ארוך. אני מסכים עם מיטל שהעין שלנו מאוד רגישה לאסתטיקה, וקלטנו מיד שיש שם סרט. אני חושב שזה קרה כשצפינו בשוט של שני התנינים הקטנים בכיור – ראינו את הרגע הזה כסימן לפוטנציאל של החומרים ולעקביות של התיעוד. בהמשך, התנין קיבל פחות מקום בסרט – אבל דרך השוט הזה הבנו שיש כאן אדם עם מודעות לתיעוד, שמבין מה הוא עושה”.
צביאלי: “המעבר מרעיון התנין לנושא המרכזי של הסרט התרחש אחרי שצפינו בכל החומרים והקשבנו לראיונות שערכנו עם כל בני המשפחה. בעצם, הבנו שמה שמעניין אותנו זה האופן שבו המשפחה הזו מצליחה להמציא את עצמה מחדש בארץ חדשה, וגם ההתמודדות יוצאת הדופן שלה עם טרגדיה שפוקדת אותה – דמויות שלא מנתחות את עצמן לדעת, אלא מספרות את הסיפור שלהן, על מורכבותו, בישירות ובטבעיות. אנחנו מאוד התחברנו לזה. כשנחשפנו לדמותה של פיי, שנכנסה עמוק ללב שלנו בגישתה הפשוטה – ‘It is what it is’ – זה ממש כבש אותנו. כשפגשנו אותה היא היתה כבר בת 88, ואנחנו מאוד נרגשים כי עברו מאז ארבע שנים והיא תגיע לבכורה בפסטיבל”.
והנה לנו מתכון לאריכות ימים.
אלקלעי: “לגמרי. הכי קשה זה להיות פשוט, ויש משהו במוריסים ובגישה שלהם לחיים שמאוד כבש אותנו. זה מזכיר לי את מה שהנציגה של ערוץ Arte הצרפתי־גרמני אמרה לנו כשהם החליטו לרכוש את הסרט לשידור: העולם נמצא בתקופה שבה הוא צריך סרטים שירוממו את הנפש ויכניסו משב רוח אופטימי. אז בסוף אותה תקופה ארוכה, אחרי שהסתובבנו עם תחושה של ‘האם זה בכלל יעניין מישהו’, הבנו שיש פה לב חזק ופועם וסיפור של התמודדות והתבוננות קדימה של משפחה”.
אשמח אם תשתפו אותנו בתהליך העבודה של עשיית סרט שמבוסס על חומרי ארכיון.
אלקלעי: “דבר ראשון, חשוב לספר שכל חילוץ החומרים מאילת אל מרכז הארץ היה סיפור דרמטי בפני עצמו. לא ציפינו לגלות את כל הסלילים בביקור הראשון, וכששאלנו אם אפשר לקחת אותם להמרה בני המשפחה באופן מפתיע אמרו לנו מיד ‘כן’. הדבר הבא היה לקנות מזוודות, למלא אותן בגלגלי 8 מ”מ ולהגיע לשדה התעופה – ולגלות שם שאי אפשר לעבור עם הסלילים במכונת הבידוק, ואז לרוץ ולמצא חברת רכב. כשהשעה היתה כבר עשר בלילה עלינו עם רכב שכור לכיוון תל־אביב, עם מזוודות מלאות בסלילי פילם בתא המטען”.
צביאלי: “לאחר שהחומרים היו בידינו היה לנו ברור שאנחנו צריכים להעביר אותם תהליך שימור. למרות הקפדנות של ד”ר מוריס והאקלים המדברי, שהותיר את הגלגלים במצב טוב, עדיין היינו צריכים להעביר את החומר דיגיטציה ורסטורציה, ולטפל בעדינות בפילם. במהלך התחקיר חיפשנו בארץ וברחבי העולם את היד הכי מאומנת, ועשינו טסטים, ובסופו של דבר בחרנו ביואב שדמה, שהכין את החומרים לצפייה ולמיפוי הראשוני ועשה עבודה נפלאה, במסירות גדולה ותוך הכרה בחשיבותם”.
אלקלעי: “כשהתחלנו לנסות להבין מה הקו העלילתי שלנו היו לנו נקודות ציון מאוד ברורות – למשל, שוט הנשיקה בים, שהוא רגע של שיא רגשי מבחינתנו. כך הנחנו את כל הנקודות על הטיימליין. אחר כך ניגשנו לעבוד על הסאונד. את הסטוריליין בנינו לפי נושאי שיחה שהכנו מראש: המעבר לאילת, הולדת אביבה ועוד. זה סידר לנו את החיים, וכך הצלחנו למפות את החומרים. כל אחד מאיתנו ערך סצנות, ואז היינו נפגשים, צופים, ומרכיבים את הקו העלילתי. ולאט־לאט הצמה הזו החלה להישזר”.
צביאלי: “אני חושבת שההחלטה הכי משמעותית לגבי הסרט התקבלה לאחר שהשתתפנו בדוקלאב TLV, יוזמה מדהימה של דוקאביב וג’ואל אלקסיס שמזמינה יוצרים בשלב הראף־קאט למרתון של תמיכה ממנטורים בכירים בתחום התיעודי מכל העולם. עד שהגענו למעבדה חשבנו שניתן מקום לתיעוד של משפחת מוריס גם בווידיאו, ואולי גם נעשה לייב אקשן – אבל אחרי המעבדה הבנו שזה יכביד על הסרט ועל מה שאנחנו מנסים ליצור, והחלטנו להתמקד רק בחומרים שצולמו ב-8 מ”מ. הליווי והתמיכה עזרו לנו לחדד את הסיפור שרצינו לספר”.
ספרו קצת על תהליך העבודה עם סאונד בסרט שמבוסס על חומרי 8 מ”מ, שהם אילמים לגמרי.
צביאלי: “8 מ”מ הוא חומר אילם, והעובדה שזה לא ניכר בכלל בסרט נגזרת מההחלטה לפנות למי שהוא בעינינו המאסטר לעיצוב פסקול בארץ – אביב אלדמע, שבא עם הצוות שלו ועשה עבודה מדהימה”.
אלקלעי: “העבודה על הסאונד היתה מאוד מעניינת, ועלו במהלכה הרבה שאלות – למשל, עד כמה אנחנו נצמדים לסאונד ריאליסטי או הולכים לעולמות יותר סוריאליסטיים”.
איפה בסרט יש עולמות יותר סוריאליסטיים מבחינת הסאונד?
אלקלעי: “מקום מאוד בולט הוא הסצנה שבה בני המשפחה נכנסים לסיני אחרי הכיבוש. הם יושבים על טנק וצופים בהריסות המלחמה – שם אביב אלדמע בנה עולם של מלחמה שמהדהדת ברקע. גם בסצנת המסיבה יש רגע סוריאליסטי, וגם סביב המוות של אביבה. חשוב לציין שגם בהקשר של הצבע נעשתה עבודה נהדרת, בניצוחו של תומר בהט, שידוע כקולוריסט מחונן אבל התגלה גם כרסטורטור, שהוסיף עוד הרבה לסרט – גם אחרי שיואב שדמה לקח את החומרים ועשה עבודה מדוקדקת של שימור וניקוי, שמאפשרת לצפות בהם על מסך גדול בצורה כל כך טובה”.
שתפו קצת לגבי העבודה על החומרים עם קולוריסט.
אלקלעי: “דבר ראשון בחרנו שוט התייחסות, שוט אחד שהרגשנו שמסמל את כל הסרט”.
איזה שוט זה היה?
אלקלעי: “השוט של אחרי הלידה של אנדרו, כשפיי חוזרת הביתה עם אנדרו ביד – ואז יש סצנה שבה היא שמה אותו בסל־קל. משהו בצבעוניות מאוד הדליק אותנו. שוט התייחסות אחר היה בסצנה הכחולה, שבה אנחנו רואים את יוני ואביבה שוחות – שם עשינו את זה כחול מאוד, כי זה סוג של חלום. אנחנו רואים את אביבה למרות שבעצם בשלב הזה היא כבר מתה”.
באיזה שלב קיימתם את הראיונות עם בני המשפחה?
אלקלעי: “כבר בהתחלה, כשירדנו לאילת בפעם הראשונה. בעצם, בשלב הזה ניצלנו את המומנטום. הרבה מהקטעים שנשמעים בסרט נלקחו מהראיונות הראשונים, שנוצרה בהם איזו פתיחות וכנות ייחודית. רוב בני המשפחה השתתפו בראיונות האלה”.
יש דברים שלא הכנסתם לסרט כי הרגשתם שהם אישיים מדי?
צביאלי: “הטון הכללי של הסרט נגזר מתוך תפיסה שמשותפת לאיתמר ולי: אנחנו לא נלחמים בדמויות, אנחנו יוצרים סרט שנאמן למי שהן. במהלך הראיונות העמקנו והפנינו שאלות לדמויות לגבי ההתמודדות עם האובדן של אביבה והאימוץ של דולי, אבל מבחינתנו המשקל המרכזי של הסרט תמיד היה להוציא את הארכיון המשפחתי מהארון ולספר את הסיפור של המשפחה – שהיא יוצאת דופן, אבל במובן כלשהו היא גם כמו כולן”.
האישי הוא הכללי ביותר.
צביאלי: “נכון. דרך הארכיון הפרטי יוצא הדופן והקוד המשפחתי של המוריסים הסרט מעלה נושאים בעלי משקל כמו אובדן ואימוץ, אבל מעל לכל מתחדד הפער בין מה שמצולם לבין מה שנאמר – ועד כמה זה מעורר רגשות ושאלות”.
בחוויית הצפייה שלי הרגשתי שאני אוספת לאורך כל הדרך סימני שאלה, ובסוף הסרט אני מסתכלת אחורה ואומרת: “אוקיי, יש לי סל של סימני שאלה”.
צביאלי: “אני חושבת שהסל של סימני השאלה הוא התשובה לשאלה ששאלת – לגבי מה שחשבנו שיעניין את הצופים. כי מבחינתנו, אם צופה יוצא עם סל של סימני שאלה זה אומר שהסרט ממשיך ללוות אותו, והוא יחפש את התשובות בחייו”.
אלקלעי: “לי ולמיטל יש קוד, אנחנו קוראים לו ‘מחתימים דרכון’. כשאתה נכנס לסרט, ובייחוד סרט תיעודי, אתה יודע שאתה נכנס לתהליך של כמה שנים. הניסיון פיתח אצלנו מנגנון של לעצור לרגע ולחשוב האם אנחנו מחתימים את הדרכון הזה. ועם משפחת מוריס היה לנו ברור די מההתחלה שאנחנו מחתימים את הדרכון ויוצאים למסע איתם, למרות סימני השאלה”.
כיוצרים שותפים, איך אתם מחליטים איזה קטעים ייכנסו לסרט? למשל, הלידה של אנדרו.
צביאלי: “פיי, האמא, היתה אחת הנשים הראשונות שהעבירו קורסי הדרכה ללידה בשנים ההן. הקטע הזה כנראה עזר לה בהדרכות וסייע לה להסביר איך להעביר את הלידה בצורה חיובית. בסרט זה מקבל משמעויות חדשות, אחרי שיודעים כבר שבפעם הראשונה היתה לידה מאוד טראומתית – וכמו שיוני מספרת, כולם היו בשוק והיתה דממה. במובן הזה יש בלידה של אנדרו חוויה שחוגגת לידה, כשד”ר מוריס הוא המתעד.
“כשהראינו את הסרט לבני המשפחה הם לא ביקשו לשנות שום דבר, למרות שבדרך כלל לאנשים שאתה מתעד לא פשוט לצפות בעצמם. אבל במקרה הזה משפחת מוריס היתה מדהימה באופן שבו קיבלה את המבט שלנו, למרות המורכבות שלו. זו משפחה עם קוד אצולה פנימי. ואם כבר הזכרנו את התנין קלרנס, הוא באמת הסימבול של המשפחה – וזה כנראה לא מקרי שמדובר באחת החיות האימתניות בטבע”.
שתפו על ההתמודדות עם עריכת חומרי הום מוביז.
צביאלי: “מעבר להתמודדות עם החומר עצמו, סרטי ה-8 מ”מ ומה שהם מכתיבים, ההתמודדות עם עריכת חומרי הום מוביז מכתיבה קודם כל רגישות, מצדנו, לכך שמדובר במשפחה שהפקידה בידינו את האוצר המשפחתי שלה בלי שום מגבלות. דרך האופן שבו הם תיעדו את עצמם לאורך השנים אנחנו בעצם נכנסים לחיים שלהם בצורה הכי אינטימית שיש, כשהמטרה היא להפוך את החומרים שצולמו למען הזיכרון המשפחתי לסרט קולנוע שפורץ את גבולות התיעוד העצמי”.
אם נדמיין תרחיש שבו כל החומר היה בווידיאו או בפורמט דיגיטלי, האם לדעתכם הסיפור עדיין היה עובר?
אלקלעי: “לי כיוצר זה היה אקוטי, הפורמט של 8 מ”מ. גם מבחינת הצבעוניות, שהיא כמו ציור – וגם בזכות ה’דפקטים’ הלא צפויים, שהם חלק בלתי נפרד מהיצירה החיה”.
צביאלי: “אנחנו מחליטים אם יש סרט רק אחרי שאנחנו צופים בחומרים, ופה היו לנו שתי מזוודות מלאות. ידענו שיש לנו סרט, אבל ההחלטה הסופית התקבלה אחרי שצפינו בחומרים. לדעתי, אם הם היו בפורמט אחר עדיין היה סרט – כי מעבר לפורמט יש גם סיפור. הוא רק היה עובד אחרת, והרבדים שלו היו אחרים. וכמו שאיתמר אמר, אנחנו מאושרים שהסרט הוא ב-8 מ”מ. בהזדמנות הזאת אנחנו קוראים לציבור להמשיך להפקיד בידינו חומרים של 8 מ”מ, כי אני יכולה להגיד בשם שנינו שזו היתה חוויה מאוד מוצלחת”.
בדומה לסרט “המצלמה של דוקטור מוריס”, גם בסרט “סטפן בראון” יש עיסוק נרחב בחומרי ארכיון. איתמר, ספר לנו מהיכן מגיעה התשוקה לעיסוק שלך דווקא בחומרי ארכיון.
אלקלעי: “אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא מהיוצרים שמתעדים את עצמם ואוספים. לא. אין לי את זה. יש לי איזה סוג של אגורפוביה מינורית, אבל היא לא קשורה לסרטים אלא לדברים אחרים. אני חושב שספציפית 8 מ”מ זה המקום שאני מתחבר אליו. זה דבר שמאוד מרגש אותי – בחומר עצמו, באופן שבו הוא נראה, ואפילו העובדה שהוא אילם. זה הדבר שהכי קרוב מבחינתי לחלימה, איזה עולם שהוא בין לבין. בין עבר להווה, בין קיים ללא קיים. הוא משדר לי איזה רטט כזה.
“ב’סטפן בראון’, בניגוד ל’מצלמה של דוקטור מוריס’, היה מאבק עם חומרים שצולמו בצורה לא מושלמת. לא קיבלנו את מה שקיבלנו ב’דוקטור מוריס’, כך שכל תיעוד מצולם התקבל בברכה. סטפן בראון צילם את החיים הטובים, אבל יותר בתמונות סטילס ופחות ב-8 מ”מ. במציאת חומרים ישנים, התחושה שלי היא תמיד שלא משנה מה אתה מקבל – אתה צריך להגיד תודה. כמו ב’מצלמה של דוקטור מוריס’, כך גם ב’סטפן בראון'”.
אתם מוזמנים לצפות ב”סטפן בראון”, סרטו של איתמר אלקלעי, המבוסס על הום מוביז.
אנחנו ממליצים לצפות באתר במצב גלישה אנכי.
נראה שעוד לא אישרת את המייל ולכן תהליך ההרשמה לא הסתיים.
זה הזמן להיכנס למייל ששלחנו לך וללחוץ על הלינק שיש בו.
נשלח אליך מייל. על מנת לשחזר את הסיסמא, עליך ללחוץ על הלינק.
קיימת בעיה בניסיון שיחזור הסיסמא, אנא נסה שנית.
This will close in 0 seconds