ענת אבן

מראיינת: רותם פסחוביץ’־פ”ז

ענת אבן היא יוצרת עצמאית, במאית ומפיקת קולנוע תיעודי שהוציאה תחת ידיה סרטים עטורי פרסים שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים ובתערוכות אמנות בארץ ובחו”ל. אבן היא אחת משני העורכים של כתב העת המקוון לקולנוע דוקומנטרי “תקריב” (לצד רן טל), ובעבר היתה המנהלת האמנותית של קרן רבינוביץ. ב-2004 זכתה אבן בפרס אמנות הקולנוע של משרד החינוך, וב-2011 הוענק לה פרס לנדאו. אבן לימדה קולנוע במכללה האקדמית ספיר במשך שנים רבות, והיא מורה בחסד לסטודנטים רבים, בהם הח”מ. הראיון עמה מתמקד בשימוש הייחודי שעשתה בחומרי ארכיון ב”אחרי הסוף”, סרטה מ-2009 שזכה בציון לשבח בתחרות וולג’ין בפסטיבל ירושלים, ובפרס שני בפסטיבל Visions du Réel בשווייץ.

ענת, אני מתרגשת ושמחה לראיין אותך. תכף נרחיב את הדיבור על סרטך “אחרי הסוף”, אבל קודם לכן אשמח לשמוע מתי לראשונה נחשפת לרעיון של יצירת סיפור קולנועי על בסיס חומרי ארכיון. אשמח גם שתספרי איזה סרט, מבחינתך, מייצג את פסגת השימוש בחומרי ארכיון.

“מעניין שאת קושרת את שם הסרט לחומרי הארכיון, זו פרשנות שלא חשבתי עליה. חומרי ארכיון שלובים בסרטים כבר הרבה שנים, ואני כמו כולם חשופה להם. השאלה המעניינת בעיני היא באיזה אופן עושים בהם שימוש ולאיזו מטרה. הסרט שקופץ לי לראש הוא ‘בלוקדה’ של סרגיי לוזניצה מ-2005 – סרט באורך מלא שבנוי כולו מחומרי ארכיון חדשותיים בשחור־לבן, מדימויים בלבד, ללא דיאלוגים וללא כל טקסט, כשהסאונד של המקום משוחזר ברובו. הוא מתאר את שלוש שנות המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. זה אמנם סרט היסטורי, אך נקודת המבט העכשווית של היוצר והבחירה המדויקת שלו להתמקד בחיי היומיום של התושבים במהלך המלחמה, כשהעיר נצורה, הופכים אותו ליצירת מופת פילוסופית על הקיום האנושי במצב מלחמה, על החיים והמוות”.

איזה ערך ייחודי יש בעינייך לחומרי ארכיון?

“זה תלוי בקונטקסט. אני יכולה לצפות בחומרי ארכיון כחומרים היסטוריים ולהישאב אליהם בהתרגשות גדולה. מאחר שמעולם לא יצרתי סרט שכולו עשוי חומרי ארכיון, כשאני מחפשת את החומרים האלו אני רוצה שיתנהל דיאלוג מעשיר בינם ובין ההווה שאנחנו חיים בו”.

“אחרי הסוף” הוא יומן קולנועי שעוסק באובדן האישי שלך, מותו של אחיך אודי. צפיתי בו לקראת הראיון איתך, והרגשתי שהוא כל כולו שיר הלל לארכיון המצולם – זה שנשאר אחרי הסוף. בסרט, את בונה ציר כרונולוגי אך למעשה סביבו את שוזרת את הצילומים הארכיונים שהם גם חומרים היסטוריים וגם “חומרים ביתיים” או תהליכי יצירה, שהם לא כרונולוגיים ומגיעים ממקומות מגוונים. אשמח לשמוע קצת על תהליך עשיית הסרט – הצילום מהחלון תוכנן מראש, או שהוא התרחש בצורה אינטואיטיבית?

“הידיעה שהחצר של אודי הולכת להיקבר תחת בניין בן ארבע קומות, ושהמבט שלי מהחלון הולך להיסגר, הניעו אותי להציב את המצלמה ליד החלון ולהתבונן החוצה. רציתי לעצור את הזמן, להתבונן בטרנספורמציה שהשכונה עוברת במקביל להתמודדות שלי עם האובדן של אודי, לחוות את אותם שינויים דרמתיים שמתחוללים במרחב החיצוני ובמרחב הפנימי, בי. כלומר, החיבור בין האישי והציבורי, בין הפרטי והפוליטי, החברתי והכלכלי, יצרו את המוטיבציה לסרט. אני חושבת שללא החיבור ביניהם לא הייתי יוצרת אותו.

“ידעתי שלא אזיז את המצלמה מהחלון עד שקיר הבניין יושלם ויחסום את המבט שלי החוצה, זו היתה ההחלטה האסתטית היחידה שלקחתי על עצמי. כל היתר היה בגדר תעלומה. לא היתה תוכנית ולא היה תסריט, נתתי לזמן ולמבט לפעול את פעולתם. מתוך הפעולה הצילומית עלה הצורך לחפש חומרים נוספים, שירחיבו את הפרספקטיבה על המקום וישקפו את הלך הרוח שלי ואת המתחולל מבעד לחלון. אחד הרגעים המרגשים שהיו לי במהלך הצילומים והחיפוש בארכיונים היה כשמצאתי תמונות סטילס של חפירת הוואדי והנחת מסילת הרכבת העות’מאנית, וגיליתי שהצלם שצילם אותן עמד בדיוק באותה נקודה שבה אני עומדת היום. שנינו, ממרחק כמאה שנה, מצלמים מאותה נקודה את הטרנספורמציה של המקום”.

בסרט את משתמשת בכמה סוגים של חומרים ארכיוניים. הצילומים הביתיים, צילומים מתוך ארכיון זיק, שמתארים את העשייה היצירתית של הקבוצה – שבהם גם מופיע אודי אחיך – והצילומים ההיסטוריים, שצולמו לפני כמאה שנה. אשמח אם תשתפי אותנו בתהליך מיפוי ובחירת חומרי הארכיון ששזורים בסרט.

‘אחרי הסוף’ הוא סרט אחד מתוך טרילוגיית סרטים שמספרת על המקום הישראלי־פלסטיני, לצד ‘מקדמות‘ (2005) ו’יזכור למנשייה’ (2017). סגנונית הם שונים זה מזה, אבל לשלושתם יש בסיס רעיוני משותף. בשלושתם אני מתבוננת במקומות שונים בארץ כבמרחבי זיכרון. אני מתבוננת בהווה ומגלה את העבר במבט כמו־ארכיאולוגי שחושף את החיים שרחשו פה קודם ונמחו מעל פני האדמה. את הסיפור המוסתר, המוכחש.

“בשלושת הסרטים האלה שילבתי חומרי ארכיון. לא תמיד אני חושבת עליהם בשלבים המוקדמים של העבודה על הסרט. לפעמים הם מבקשים להיכנס אחרי הצילומים, עם הפיענוח של הדימויים החדשים. אני מחפשת חומרים שישרתו את הסיפור ואת הבסיס הרעיוני של הסרט. ‘אחרי הסוף’ הוא סיפור על אובדן והתמודדות עם המוות של האהוב לי מכל, והוא גם סיפור על הרס ובנייה, במציאות הניאו־ליברלית האכזרית שאנחנו מתקיימים בה. השילוב בין הדימויים מההווה עם הדימויים של יצירה וכליה של חומר של קבוצת זיק, או עם הדימויים ההיסטוריים והביתיים, מאפשרים לי להתבונן בתהליכי השינוי שאני עוברת ושהמקום עובר. הטרנספורמציה הזו היא גם דימוי קונקרטי בסרט וגם מטאפורה”.

מצד אחד, הסרט בנוי בצורה כרונולוגית ומחולק לחודשים. מצד שני, הוא כאמור שזור חומרי ארכיון משנים קודמות. אשמח שתשתפי בתהליך בניית הסצנות והתסריט – כתבת תסריט מראש, או שהסרט נבנה תוך כדי תהליך העריכה?

“הצילום הכמו־יומני מבעד לחלון יוצר את הציר הכרונולוגי של ההתרחשות במרחב הציבורי לאורך עונות השנה. המבט הקבוע, הסטטי, מבעד לחלון משחרר את התודעה לעוף באופן חופשי קדימה ואחורה, לדמיין, להרהר, ליצור חיבורים והקשרים קונקרטיים או מופשטים בעלי משמעויות חדשות. תהליך העריכה הוא תהליך דינמי שנעשה בשותפות עם העורך, שבו אנחנו מנסים לפענח את חומרי הגלם אל מול נקודת המבט שלי. אני יכולה להגדיר את חומרי ההווה כדימויי זמן ומרחב ואת חומרי הארכיון כחומרי התודעה. הכרוניקה המתהווה מהצילום הכמו־יומני מופרת באמצעות חומרי הארכיון, שמשתלבים בהם למונטאז’ רב טקסטורות וקולות, שמחדד את נקודת המבט שלי ומבנה את הפרשנות שלי על מציאות חיי”.

השוט האחרון של הסרט יוצא דופן. מדוע בחרת לסיים אותו דווקא כך?

“אמנם חשבתי שהסרט יסתיים עם הקיר הלבן שיחסום את המבט, את האור והאוויר – ובאמת, את השלמת הקיר צילמתי כמו טובע שמנסה להרים את האף מעל המים. אבל היה קשה מדי לסיים את הסרט במצב של חנק. נדמה לי שזה היה רעיון של אורון אדר, עורך הסרט, שהציע לעלות אל מגדל נווה־צדק, שגם אותו ליוויתי מתחילת בנייתו, ולצלם ממרום 42 קומותיו את תל־אביב, שמשנה את פניה, ואת האופק שמעורר תקווה. זה מה שנשאר אחרי הסוף, התקווה, שבלעדיה החיים בלתי נסבלים”.

רגע לפני שאנחנו מסיימות את הראיון, רציתי לשאול אותך עוד שאלה. החומרים הארכיוניים ששמורים בארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים נגישים היום לקהל הרחב יותר מאי פעם, וגם לקהל היוצרים. איך, לדעתך, המצב הזה יכול להשפיע על יצירות עתידיות ועל השפה הקולנועית?

“אין לי מושג איך זה ישפיע על יוצרים בעתיד, אבל העובדה שהחומרים זמינים היום יותר מתמיד מעוררת בי תקווה שימשיכו להשתמש בהם באופן רגיש וחכם, ולספר סיפורים קולנועיים לא מוכרים”.

לצפייה בסרטיה של ענת אבן באתר

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds