יריב מוזר

שיחה עם הבמאי והמפיק יריב מוזר

ריאיינה וערכה: רותם פסחוביץ’־פ”ז

יריב מוזר, במאי ומפיק סרטים, עוסק ביצירה קולנועית כבר כמעט עשרים שנה. בסרטיו המתעדים פרקים מההיסטוריה של מדינת ישראל, באופן טבעי, הוא נסמך על שימוש נרחב בחומרים ארכיוניים. כך עשה בשניים מהסרטים האחרונים שביים והפיק, “בן־גוריון, אפילוג” (2016) ו”הפנקס האדום” (2021). בשיחה עם רותם פסחוביץ’־פ”ז מספר מוזר על השיטות שפיתח לטיפול בחומרים ארכיוניים, בהם חומרים שנוצרו לצורכי תעמולה, ועל הדילמות שהעסיקו אותו במהלך עבודתו על צמד הסרטים התיעודיים שיצר על הממסד המפא”יניקי.

תן דוגמה לסרט דוקומנטרי שהשפיע עליך ומשקף לדעתך שימוש מופתי בחומרי ארכיון.

יריב מוזר: “אני הושפעתי מהרבה פרויקטים של הדוקומנטריסט האגדי קן ברנס (Ken Burns), שהוא אחד היוצרים הדוקומנטריים שמהם כולנו מקבלים השראה לעשיית פרויקטים היסטוריים רחבי יריעה שמשלבים חומרי ארכיון. הושפעתי גם מהסרט הישראלי ‘אדם הגון’ (2014) של הבמאית ונסה לאפא, שהיה מבחינתי השראה מאוד גדולה. אני חושב שלאפא היא יוצרת דוקומנטרית ראויה ומשובחת, שמקפידה על הפרטים הקטנים, וזה מקום נשגב שאני מכוון אליו.

“אני תמיד בתהליך למידה. כפי שאת מציינת, אני במאי ומפיק כבר ‘כמעט עשרים שנה’, אבל אני לא מרגיש ככה, כי כל פרויקט אני מתחיל איפשהו מחדש ומרגיש שזה הסרט הראשון שלי – עם אותם החששות, אבל גם עם הרבה ביטחון והסתכלות קדימה אל קו הגמר. ‘בן־גוריון, אפילוג’ היה ההתנסות הראשונה שלי בעשיית סרט שכולו מבוסס רק על חומרים ארכיוניים. במקרה הזה ביקשתי לתת את הבמה לבן־גוריון בעצמו, ומתוך זה גם היתה השאיפה למצוא את הראיון הנעלם שבסופו של דבר הוא הבסיס לסרט”.

לאחר “בן־גוריון, אפילוג” יצרת את הסרט “הפנקס האדום”, על ההסתדרות. איך הגעת לנושא הזה?

“ההסתדרות היא פרק מאוד משמעותי בחייו של דוד בן־גוריון. במסגרת התחקיר ל’בן־גוריון, אפילוג’ נחשפתי למכון לחקר תנועת העבודה ע”ש לבון ולארכיון שבו. זה בעצם הארכיון הרשמי של ההסתדרות ושל תנועת העבודה, והוא כולל גם את אוסף הסרטים של ההסתדרות. בבואי ליצור את ‘הפנקס האדום’ במלאת מאה שנים להסתדרות, היה לי ברור שאני הולך להתעסק עם חומרים ארכיוניים, כי ידעתי שיש בארכיון לבון אוצר. לא ידעתי כמה האוצר גדול, וכאן נכנס שיתוף הפעולה עם סינמטק ירושלים וארכיון הסרטים הישראלי.

“הארכיון, בניהולו של מאיר רוסו, הוא מפעל ידע של אדם אחד אשר אין מספיק מילים כדי לתאר את תרומתו. בזכותו ובזכות פרויקט הדיגיטציה והנגשת אוסף הסרטים של מכון לבון הצלחתי להבין עד כמה אוצר הסרטים הזה גדול ומשמעותי. מחלקת הקולנוע של ההסתדרות העסיקה את גדולי הבמאים במדינת ישראל דאז, רובם שמות נשכחים שאנחנו לא יודעים עליהם מספיק, אנשים שדבריהם לא נכתבו בספר דברי הימים של הקולנוע הישראלי. הם כולם עבדו בשביל ההסתדרות ויצרו סרטים שהם יצירות מופת בדמות סרטי הסברה ותעמולה. על האוצר הזה שמחתי לבסס את ‘הפנקס האדום’, שהופק בתמיכת Hot 8”.

איך ניגשים לספר סיפור של גוף כל כך משמעותי, ולעתים גם שנוי במחלוקת, בהיסטוריה של מדינת ישראל?

“בסרט ‘הפנקס האדום’ באתי עם אג’נדה שלפיה הסיפור מורכב והוא לא שחור ולבן, וספגתי על כך ביקורת, אבל מבחינתי סיפור תיעודי טוב הוא תמיד מורכב ורב רבדים. כשמתעסקים בהיסטוריה צריך להבין את ההיסטוריה לתקופתה, ולא בפרספקטיבה של ימינו, כי אז אתה מסתכל על ההיסטוריה בצורה מעוותת. אם מצליחים לעשות את זה, מבינים שאין אמת אחת ואין שחור ולבן – יש מציאות מורכבת ורבת ניגודים והיבטים. בעניין הזה לא הייתי מוכן ליישר קו עם תפיסות פופולריות של ימינו לגבי הפנקס האדום, תנועת העבודה והשפלת המזרחים, כי הדברים הם יותר מורכבים.

“כמובן שהיו השפלה ודיכוי והיררכיה והתנשאות ויהירות, ונעשו עוולות גדולות מאוד, אבל צריך גם להבין את הקונטקסט של העוולות האלה, להבין גם את הדברים הטובים שנעשו, ולהבין מה זו ההסתדרות ומה היתה המשמעות של להקים כזו מפלצת במדינה שרק נוסדה, או בעצם טרום היווסדה. למעשה, ההסתדרות הוקמה כמעין מכשיר להקמת המדינה עוד לפני שקמה המדינה. משהו שאנחנו בכלל לא מסוגלים להבין היום”.

יש הבדל בין הדרך שבה מספרים סיפור על אדם לבין הדרך שבה מציגים את סיפורו של מוסד?

“כל סיפור, אני קודם כל מתחיל מההזדהות האישית, איפה זה תופס אותי. גם ‘בן־גוריון אפילוג’ וגם ‘הפנקס האדום’ קשורים בקשר עז לזהות שלי, למשפחה שלי, לעבר שגדלתי עליו, לערכים של הבית, אבי ואמי, ולסבא וסבתא משני הצדדים במקרה שלי. עם כל זה שלפנקס האדום יש דימוי בעייתי, לעתים עם מטען חיובי ולעתים שלילי, אצלי בבית היו לו מקום, חשיבות ומסורת. ומשם התחלתי, מהמסע הזה שהוא אישי ושלי. המסע עורר אצלי געגוע, סקרנות ורצון להכיר, לדעת ולהבין למה המטען כל כך גדול, ולמה אצל אנשים מסוימים הוא חיובי ואצל אחרים הוא שלילי. אז התחלתי את המסע הזה מהפנקס האדום, מהדימוי, ודרכו יצאתי להבין מה קרה שם”.

מתוך הסרט: “הפנקס האדום”, במאי: יריב מוזר

מאיזה דימוי התחלת את המסע בסרט “בן־גוריון, אפילוג”?

“את דוד בן־גוריון רציתי להכיר מקרוב. נמאס היה לי לשמוע אנשים מדברים על בן־גוריון, ולא עניין אותי לעשות סרט שאנשים מספרים בו על בן־גוריון. עניין אותי לשמוע אותו מדבר, מביע את עצמו במילותיו שלו, כי בעצם מה שהכרתי עד אז היה רק את הקול שלו מתוך הכרזת העצמאות. ומתוך הדבר הזה יצאתי, בתשוקה עזה, לחפש את הראיון הנעלם. ומדהים שמצאתי את הראיון הזה, למרות ששכב בארכיון 40 שנה ויכלו למצוא אותו הרבה לפני, ולמרות שהתמלול של הראיון היה זמין לחוקרים כבר הרבה מאוד זמן לפני בואי. כשאתה משוטט בארכיונים אתה צולל אל תוך עולם ללא גבולות ומגלה תגליות מופלאות. ומכיוון שרב הנסתר על הגלוי בארכיונים, היוצר צריך לבוא בתשוקה לדבר ואמונה בדרכו”.

“הפנקס האדום” מורכב מראיונות ומקטעי ארכיון. לעתים, קטעי הארכיון ממלאים תפקיד אינפורמטיבי, ולעתים הם ממלאים תפקיד היתולי. תוכל להרחיב קצת על השימוש השונה בקטעים, ולספר כיצד מיפית את חומרי הארכיון?

“התחלתי בתחקיר מעמיק ובהיכרות עם העשייה של ההסתדרות לאורך מאה שנה. הבנתי שההסתדרות היא סוג של המדינה שבדרך, וניסיתי להבין היכן נמצאים המתחים המשמעותיים שאני הולך להתעסק בהם. החלטתי שאחד המשמעותיים שבהם הוא המתח העדתי. הרגשתי שההסתדרות היא המקור למתח העדתי שקיים במדינת ישראל, וזה בעצם הסיפור המרכזי של הסרט. דבר שני שמאוד עניין וריתק אותי היה סיפורן של הנשים בתוך תנועת העבודה, שלמעשה היתה תנועה מאוד גברית, אבל גם היה בה מימד פמיניסטי עצום. כך ששני הדברים האלו היו הדברים שידעתי שאני אתעסק בהם.

“היה לי ברור שחומר הגלם יהיה החומרים הארכיוניים, וידעתי שאלו חומרים של סרטי תעמולה ששירתו צורך מסוים, כך שלפעמים היתה התנגשות בין הסיפור ההיסטורי לבין מה שהחומרים האלה מייצגים – וזה מה שיצר את המימד ההיתולי, הסאטירי והביקורתי. זיהיתי את החומרים שיש בהם מציאות ורודה ונוסטלגית והייתי ער לכך, ועבדתי איתם, וגם עם החומרים האינפורמטיביים, ובשילוב עם הטקסטים של החוקרים, ההיסטוריונים וראשי ההסתדרות שמופיעים בסרט”.

באיזה קשיים נתקלת לאורך תהליך איסוף חומרי הארכיון?

“תהליך העבודה שלי מתחיל עם הרבה מאוד חומרי גלם – עשרות שעות, תמונות סטילס והקלטות של סאונד. בסרט ‘הפנקס האדום’ היתה לי מחשבה לעשות שימוש בהקלטות של אנשים שמדברים על ההסתדרות, אבל לאחר שהאזנתי וקראתי תמלילים רבים זה נשאר על רצפת חדר העריכה, כי זה לא הסתדר עם השפה הוויזואלית של הסרט. אני תמיד מתחיל עם כמה שיותר חומרי גלם, ואז בחדר העריכה זה מצטמצם. אני אוהב לנבור ולגלות, כי עבורי הארכיון הוא עולם ומלואו.

“הקשיים בעבודה מול ארכיון הם בעיקר טכניים. הרבה מהחומרים כאמור צולמו בתקופה אחרת, ולוקח זמן עד שמייצרים מהחומרים הישנים פורמט מיטבי. כאן שוב אציין את מאיר רוסו ומפעל הדיגיטציה של סינמטק ירושלים וארכיון הסרטים הישראלי, שמאפשר לעבור את התהליך הזה בקלות ולקבל בסופו של דבר את הפורמט המיטבי. אני תמיד מנסה לדמיין איך זה ייראה כשזה יגיע באיכות הטובה, וזה תמיד מרהיב”.

שאלה אחרונה: מבין הרגעים ההיסטוריים שלא תועדו בצילום, מהו הרגע שהכי היית רוצה למצוא תיעוד שלו?

“אני תמיד אומר שהייתי רוצה תיעוד של האונייה אלטלנה. הייתי רוצה להיות ברגע הזה של המשא ומתן בין החוף לאונייה, ובדילמות של ההנהגה. יש מעט מאוד חומרים ארכיוניים שתיעדו את ההתרחשות הזו, ומעט מאוד אנשים שמדברים על זה. וזה משהו שאני תמיד מזכיר, כי זה פצע פתוח במדינה הזו, שלדעתי משפיע עד היום”.