חנה פרקש־הימזלי והמצלמה

מראיינת: רותם פסחוביץ’ פ”ז

ליאורה קרויאנקר היא ארכיונאית, מקטלגת, עורכת ואוצרת תערוכות. יחד עם אחותה רותי גבע, קרויאנקר היא גם בעלת אוסף חנה פרקש־הימזלי, ששמור בארכיון הסרטים הישראלי. מדובר באוסף מופלא של תיעוד נדיר שצילמה חנה פרקש־הימזלי, אמא של קרויאנקר וגבע, לאורך 40 שנה. האוסף כולל תיעוד של רגעים היסטוריים מכוננים שאירעו בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, משנות ה-40 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. לצד זה הוא כולל גם שעות רבות של צילומים מאנגליה, רוסיה, קנדה, ארצות־הברית, הולנד, צרפת, איטליה, סקוטלנד, גרמניה, דרום אמריקה, דרום אפריקה ועוד. הראיון עם קרויאנקר, שנערך לקראת יום האשה, מתמקד בדמות של אמה ובתיעוד חסר התחליף שהותירה אחריה.

אמא שלך, חנה פרקש־הימזלי, היתה אשת אשכולות: חוקרת שהתאלמנה מבעלה, גידלה שתי בנות והצליחה לבנות קריירה מפוארת כדוקטור לבקטריולוגיה באוניברסיטה העברית. ואת כל זה היא שילבה עם התיעוד הבלתי פוסק, שנעשה במצלמת 8 מ”מ. ספרי עליה.

ליאורה קרויאנקר: “אני זוכרת את אמא תמיד עם מצלמה. גם סטילס, וגם מסרטה. את הסרטים היא היתה עורכת אחרי שהם היו חוזרים ממעבדת הפיתוח בדרך נדודים ארוכה. רק אז היא נזכרה מה בכלל צילמה ומי מופיע בסרטים. היא היתה מחברת אותם לפי נושאים. למשל, היה אחד שנקרא ‘ילדים’. היא חיברה יחד כל מיני דברים שהם לא בהכרח אירועים היסטוריים. לימים זה קצת יצר קושי בפענוח – מה בדיוק צולם, ומתי – אבל היא דאגה להשאיר על כל גלגל פתק עם מילות מפתח”.

איפה היא ערכה את הסרטים? היה לה חדר עבודה? סטודיו?

“גרנו בירושלים בדירת שלושה חדרים, ושניים מהחדרים היו מחוברים. הסלון, ומה שהיה פעם חדר שינה, כשאבי עוד היה בחיים. בין שני החדרים היה רק וילון. את חדר השינה היא הפכה לחדר עבודה, עם שולחן כתיבה גדול, שעליו עבדה על מאמרים וגם על סרטים, עם מיטת ספה בצד”.

ושם היא ישנה?

“כן. היא ישנה על מיטת ספה רחבה, שהיתה מרופדת מאוד יפה. החדר לא נראה כמו חדר שינה בכלל”.

זאת אומרת, היא ממש הצליחה לנצל את השטח הקטן להרבה פונקציות.

“ממש. היא היתה בעלת תושייה”.

איך את חווית אותה כילדה?

“אמא כיפית. מאוד קלילה כזאת. כשאבא נהרג היא היתה בת 31. אני הייתי כמעט בת חמש, ורותי אחותי היתה בת תשעה חודשים. זה קרה בסוף מלחמת העצמאות, ביום האחרון של 1948, והיה לה ברור שהיא צריכה לעבוד – אז היא חזרה לעבודה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית”.

אמך באה ממשפחה מאוד מבוססת. איך הגיעה המשפחה ארצה?

“אביה של אמי היה בן־ציון אהרונוביץ’ ואמה שרה לבית ליפשיץ. הם חיו במקור בווילנה, ושם נולדו ארבעת הילדים הראשונים. באמצע מלחמת העולם הראשונה הם גורשו מליטא. אמא, הילדה החמישית, נולדה במוסקבה ב-1917. אחרי המלחמה, ב-1921, בזכות הסכם שאִפשר לאזרחים ליטאים לחזור למולדתם, הם יצאו מרוסיה עם רכושם המוסתר והגיעו לדנציג כתחנת מעבר בדרך לארץ ישראל.

“בסוף הם הגיעו לישראל באביב 1926. המשפחה היתה ציונית מאוד, וביקרה בארץ עוד בתחילת המאה ה-20. הם תִכננו לעלות ארצה, אך הדרך היתה ארוכה. בדנציג אמא התחילה ללמוד בכיתה א’, ושם לימדו בגרמנית. דנציג היתה עיר חופשית, ולכן המון יהודים התנקזו לשם לפני העלייה ארצה. אמא ידעה גרמנית וגם עברית, זאת היתה שפת הדיבור בבית, וכשהם הגיעו לתל־אביב היא ישר השתלבה והיתה מאוד אהובה – את זה תמיד שמעתי מחברותיה הרבות, וממחזרים רבים שהיו לה. היא היתה מאוד ישראלית, ויחד עם זאת גם מאוד אירופאית”.

היא מגיעה ארצה בגיל תשע. מתי בעצם היא מתחילה לתעד? מתי מתחילה תודעת התיעוד שלה, ובאילו נסיבות?

“אני יודעת שהיא כתבה יומן, והיתה כותבת מכתבים, ואני יודעת שלדודה שלי, שהיתה טיפה יותר גדולה ממנה, היתה מצלמה כבר בשנות ה-30 – אז בטוח גם לה היתה. יכול להיות שלא היתה לה אז מצלמה משל עצמה, אבל לשתיים מאחיותיה היו. ובכל מקרה, אמא שלי היתה הכי רצינית וחרוצה מכולן”.

תסבירי.

“אחותה הבכורה למדה רפואה, אבל לא עסקה בזה. אמא, האחות הקטנה, רצתה גם כן ללמוד רפואה, אבל ב-1935, כשסיימה את הגימנסיה, מצבו הכלכלי של סבא היה גרוע והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לשלוח אותה לחו”ל ללימודים. אז הוא הציע לה להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית, ו’נראה מה יהיה’. ב-1936 היא התחילה ללמוד בקטריולוגיה, כי בית הספר לרפואה עדיין לא הוקם. אבא שלי, שעלה ארצה ב-1935 כראש המחלקה לכימיה פיזיקלית, ראה אותה באוניברסיטה והתאהב בה, והתחיל לחזר אחריה. אני יודעת את זה כי היא שמרה את כל המכתבים. בכלל, היא שמרה מכתבים מאז ומתמיד”.

באיזו שפה הם התכתבו?

“בגרמנית כמובן. זאת היתה השפה. היא הרי דיברה גרמנית מילדות. אבל היא כנראה אמרה לו שהוא צריך להתאמץ ולכתוב בעברית. יש מכתב שהוא שולח מהאונייה, במהלך נסיעה לחוץ לארץ, ורואים שם שהוא מנסה להתבטא בעברית וכותב ארבע שורות עם שגיאה בכל מילה – זה נורא מצחיק – ואז הוא כותב בגרמנית ‘אני לא יכול יותר’, וממשיך בגרמנית”.

מקסים.

“נכון. איתי הם אף פעם לא דיברו גרמנית. לא אבא, ולא אמא. דיברו איתי רק עברית, כי ‘הילדה בארץ ישראל’. אני לא זוכרת אותם מדברים גרמנית בבית. זה היה בית בהחלט דובר עברית”.

כשאני חושבת על אמא שלך במונחים של ימינו – לאבד בעל, לגדל שתי ילדות קטנות, ולא רק לקיים את המשפחה אלא גם לעשות הרבה מעבר לזה – זה הישג מדהים ויוצא דופן.

“נכון. אז אני אומרת שמכל האלמנות, היא היתה הכי בת מזל. גם כי היתה לה משפחה גדולה, גם כי היו לה המון חברים, וגם כי היא היתה ישראלית. רוב הנשים שאיבדו בני זוג בתקופה הזו, חללי מלחמת השחרור, היו עולות חדשות או עולות כמעט־חדשות שלא היה להן שום גב בכלל. אמא, במובן הזה, היתה במצב אחר. מה בדיוק היה המצב הכלכלי במשפחה באותה תקופה אני לא יודעת, אבל אני חושבת שבאופן יחסי מצבה היה טוב. לא היו חיי פאר, אבל המצב כנראה היה בסדר. היה לה מקצוע וגם דוקטורט, שהיא סיימה ב-1946, היא היתה קשורה לאוניברסיטה והחיים שלה התנהלו סביב אנשי האוניברסיטה”.

איך את זוכרת אותה בבית, ביומיום?

“בשגרה, בילדות, אני זוכרת שהיתה לה עזרה בבית. היא לא יכלה לעשות הכל ולהיות גם בעבודה. ובאמת, זה שהיו לה כל כך הרבה ידידים ומכרים וחברים עזר לכך שתהיה לנו ילדות נהדרת. היתה לה מכונית, אז היינו נוסעים הרבה לפיקניקים בסביבות ירושלים בשבתות. היא מאוד אהבה את הדברים האלה, והיתה תמיד במרכז העניינים – לא דומיננטית וקולנית, אלא הרוח החיה בכל מיני דברים. אבל אני בטוחה שמה שהחזיק אותה היתה התמיכה, לא בהכרח הכלכלית. אני מניחה שאמא שלה עזרה לה במה שיכלה. התמיכה המשפחתית, הנפשית והחברית הזאת היתה דבר שלא היה להרבה אנשים”.

חנה פרקש־הימזלי ובנותיה, ליאורה (בת 8) ורותי (בת 4), 1952

והקשר ביניכן, איזה קשר הוא היה?

“אני חושבת שהוא היה מאוד־מאוד טוב. אני הייתי גם אחראית על רותי, ובמכתבים היא מספרת שאני מתנהגת אליה מאוד יפה, שומרת עליה ודואגת לה כמו שצריך. הייתי ילדה טובה. וגם מאוד אהבתי את החברה של המבוגרים שהיו סביבה. הם היו אנשים מעניינים, רובם מדענים. את תראי שמות בחומרים שלה, למשל טיול לים המלח שבו היא לוקחת איתה שני מדענים מאוד חשובים. אני זוכרת את הטיול הזה, זה היה כיף. אני חושבת שזה לא היה רק תיעוד, אלא גם ניסיון להראות את העשייה כאן בארץ, ואת המקומות היפים, ולספר את הסיפורים של המקומות. זה היה ממש חלק ממנה. היא היתה מאוד ציונית”.

ומתי היא מתחתנת בשנית?

“אלכס הימזלי, לימים בעלה ואבינו החורג, הוזמן ארצה כאורח רשמי של המדינה בשל היותו מומחה לטיפול במים וצנרת. היא הכירה אותו דרך חבר משותף, וכשעבדה כנספחת מדעית בשגרירות ישראל בלונדון, בשנים 1953–1955, הקשר איתו התחזק. ואז הוא נשלח לקנדה, ואנחנו חזרנו ארצה. אמא ואלכס המשיכו להתכתב, אך היו מכשולים. אלכס היה פרוד מאשתו, אך היא סירבה לשחרר אותו. בנוסף, הוא לא היה יהודי, ואמא באה מבית שומר מסורת. אחרי שעבר גיור בארצות־הברית ולמד קצת עברית, וגרושתו שִחררה אותו, אלכס בא ארצה והם התחתנו כאן, בבית הרב קוק בטבריה. כמה חודשים לאחר מכן, בקיץ 1957, נסענו כמשפחה לקנדה. גם אלכס היה איש מדע. שניהם היו אנשים אנרגטיים, אוהבי חיים, שהתעניינו בהמון דברים. הם אהבו מוזיקה ובלט ולצייר ולפסל ולצלם ולטייל – ותמיד ביחד. הם זכו ב-30 שנות נישואים נהדרות. באמת נהדרות”.

ובאיזה גיל אמא נפטרה?

“היא היתה בת 76. באמת צעירה. היא נפטרה ממחלת הסרטן והיתה לגמרי מאופסת עד הרגע האחרון. בשנים האחרונות שלה היא עסקה במחקר של תרופה לסוגי סרטן שונים שהתבססה על שימוש בחיידקים לחיסול התאים הסרטניים, בלי לפגוע בתאים אחרים בגוף. היא והקולגה שלה בקנדה חשבו שזה יהיה משהו שישנה את העולם. היא עבדה על החומר הזה כמה שנים טובות, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה הרבה.

“כשהיא כבר היתה ממש על ערש דווי היא החליטה לנסות את החומר הזה על עצמה. היא לא ידעה איך לחשב את הכמויות, אז בשיחות טרנס־אטלנטיות עם הקולגה שלה בקנדה הם ניסו לעשות חישובים. גם כאן היו לה חברים שעסקו בתחום, אבל אף אחד מהם לא ידע לחשב את הכמויות, וגם לא יכול היה להזריק לה את החומר ולקחת אחריות. אז היא אמרה, ‘אני מאמינה שהחומר לא יזיק ואזריק לעצמי’ – והזריקה לעצמה”.

וואו.

“הקולגה שלה בקנדה אמר לי, כשטִלפנתי והודעתי לו שאמא נפטרה, שהיא היתה האדם הכי אמיץ שהכיר, ושההחלטה לנסות את החומר על עצמה הצעידה את המדע קדימה בצעדי ענק. היא הוכיחה שלחומר אין השפעה רעה על הגוף. היא היתה משוכנעת שזה יעבוד, אבל כנראה התחילה עם זה הרבה יותר מדי מאוחר, והכמויות גם לא היו מדויקות. היא בכלל היתה אמיצה. היא לא פחדה משום דבר. אני לא זוכרת אותה מפחדת ממשהו”.

מדהים.

“היא תמיד היתה ככה, הולכת קדימה. היא לא פחדה לדבר והיא לא פחדה ללכת, ואיכשהו ידעה להסתדר עם כל הדברים יחד – ובאמת, היא חיה חיים מלאים וטובים. מילותיה האחרונות, כשהיא כבר ממש שכבה על ערש דווי ורותי ואני היינו לידה, כל אחת מחזיקה לה יד, היו ‘צריך להמשיך עוד בנסיונות'”.

מדהים. אשת מדע ומחקר עד הרגע האחרון.

“המדע. המדע. זה מה שהיא אמרה”.

חוויה של צפייה בחומרים בסלון הביתי, זה משהו שהיה?

“כן, אבל בדיעבד התברר שזה היה מאוד סלקטיבי. בקנדה היא היתה מראה הרבה מאוד סרטים על הארץ, אבל אף פעם לא צפינו בסרט שבו רואים את אבא. אף פעם. גילינו שהוא צולם רק כשהתחלנו לעבור על הסרטים בעצמנו ופתאום ראינו את אבא. זה היה מדהים ומאוד מרגש. למה היא לא הראתה לנו את זה? אני לא יודעת. אולי היה לה קשה מדי. היא כמעט לא דיברה על אבא, ואני לא הייתי חוקרת טובה בעניין זה. אם לא מספרים לי, אני לא יודעת”.

איך העשייה הקולנועית שלך ושל רותי מושפעת מהעובדה שאמא עסקה בצילומים? את רואה בכך המשך ישיר של המפעל הזה?

“אני לא יודעת. אבל אני חושבת שהיא היתה מאוד מרוצה מהגישה שלנו לסרטים ומה שעשינו עם החומרים, ושיצרנו מזה משהו”.

איך לדעתך אמא שלך היתה מתייחסת לעידן הדיגיטלי? מה שפעם נשמר בבית, אצל המשפחה, הפך להיות חלק ממורשת אודיו־ויזואלית ציבורית. הפרטי הפך לנחלת הכלל.

“אני חושבת שהיא היתה מקבלת את זה בסדר גמור, מתוך מחשבה שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול – ואם לנו היה משהו, במקרה, ונהנינו ממנו, אז כדאי שגם אחרים ילמדו מזה. אני לא מרגישה שזה מאוד פרטי, למרות שכשראיתי את עצמי בסרט של יום הולדתי ה-20 היה לי קצת מוזר”.

לחצו לצפייה באוסף חנה פרקש־הימזלי

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds